יפות הן השעות בהן רפוי העורף,
גלי המחשבה מסתפקים בשטיפת איי התודעה
ושוב אינם עולים.
פרימת נבכיהם חסרת טעם
שכן עקבותיהם רבות מידיי.

דרכי הזכרונות המתחבטים
הערכים הנאים כל כך בצאתם האילם,
כסנונית אחת שאינה מבשרת בואו של אביב
אלא מבשרת בואה של סנונית,
כך הם יוצאים, חפויי ראש,
מבלי להתחייב בשינוי כל הקיצים,
כי אם בקץ אחד אחרון.

אכן סתיו עכשיו ואין איש יודע את שצופן,
שמא תחכי לי שעה קלה נוספת
ערומת חלומות, בתנועות עיניים מהירות?
שמא עליי לפהק יותר טרם אשכב?
שובת חיי, אני נכנע, נפרש תחת גפייך.
הנה מתכלים כל הקיצים.
הנה נרדמים הנבכים.