הרגע שבו כריסטיאן סלייטר אוחז במיקרופון,
שוטרים רודפים אחריו
והוא חושף את נקודת השידור שלו לעיני העולם
צועק להמון: דברו חזק!
הוא רגע שתמיד מזכיר לי למה אני גאה להיות עיתונאי

הרגע שבו ג'ון קיוזאק מחליק
לתוך התודעה של ג'ון מלקוביץ' ורואה
הרבה מאוד בני דמותו של השחקן, ממלמלים את שמו במין מנטרה
שוב ושוב ושוב
הולכים חזור והלוך לאורך מחשבתו הפרנואידית של האיש
הוא רגע הזוי שתמיד מזכיר לי למה אני אוהב קולנוע

הדקה שבה גריפין דאן, פוחד ומבוהל,
מתחבא במועדון לילה אפלולי מפני המון זועם ועצבני
שרוצה לעשות בו לינץ' בעבור פשע שכלל לא ביצע
ובצעד נואש מתחיל עם לקוחה בודדה ורוקד איתה
לצלילי 'האם זה כל מה שיש?' של הזמרת פגי לי,
תוך שהוא חוזר ומשנן שהוא רק רוצה לחיות
הוא רגע שבו גם אני מבין כמה אני שותף לאותו רצון


לרגע אחד
להיות שפוי
לא להיות נרדף
להרשות לעצמי לחשוב
מחשבות הזויות, יצירתיות
מבלי להרגיש נקיפות מצפון
או אשמה

והדקה הזו, כן אותה הדקה
שבה תלמידיו לשעבר של רובין וויליאמס
מצדיעים לו בצאתו מכיתתם בפעם האחרונה
'הו קפטן, קפטן שלי' מצטטים לעברו בהערצה
היא הדקה הזו שאני רוצה לחיות שוב ושוב
ולהאמין שיום אחד
גם אני, הקטן
אהיה אדם רב השראה
(בשאיפה)

תודה לסרטים "רדיו חזק" (1990), "להיות ג'ון מלקוביץ'"
(1999), "שיגעון של לילה" (1985) ו-"ללכת שבי אחריו" (1989)
על שנים של השראה ואהבה לסיפור שמסופר כהלכתו!