מה שמוזר זה שאנשים מאוד מסתייגים מהקטע של אנשים שחותכים את
עצמם ואנשים אחרים.
אני לא מדברת על רצח של ממש, ושאנשים מתים וכאלה, סתם, חתך קטן
כזה עם סכין מטבח או סכין גילוח, רק כדי לראות ולהרגיש קצת דם
נוזל על היד... זה לא כזה נורא.
זה לא שמאבדים כל כך הרבה דם עד שמתעלפים או במקרה טוב יותר,
מתים.
סתם, קצת דם על היד, במקרה הכי גרוע אפשר לתפור את זה. אז מה
אם זה לא כל כך סטרילי לתפור בבית? אני בטוחה שהרבה רופאים
תופרים בבית את הפצעים שלהם. למה אני לא יכולה?
בסך הכל זה ממש אחלה. אחרי כמה פעמים זה כבר לא כואב, זה נעים.

האמת שגם בפעם הראשונה זה לא כואב, זה רק בגלל שחושבים שזה
כואב אז אנשים מפחדים מזה. כדאי לכם לנסות פעם.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמא שלי ראתה אותי חותכת. בהתחלה
היא נורא נבהלה, אבל אז אמרתי לה: "אמא, בואי, שבי לידי, תנסי
גם, זה כיף."
היא הסתכלה עלי במן מבט מוזר ומבוהל כזה, אבל אז היא צחקה
ובאה. מאז אנחנו חותכות ביחד. רק כשאני ממש מעוצבנת אני חותכת
בלעדיה, זה כבר נהיה כזה מנהג שלנו ביחד, זמן איכות.
אבל הכי מצחיק היה כשהמורה שלי לביולוגיה ראתה אותי. למרות
שהיא מבינה בעורקים ושטויות היא כמעט רצחה אותי. הסתכלתי עליה,
חייכתי, ובמקום להגיד משהו, ליקקתי את הדם שלי. זה היה כל כך
מצחיק, ההבעה שלה!
כמובן שאז זומנו אני ואמא לשיחה עם המורה, מחנכת, יועצת,
סגנית, מנהלת ועוד כמה וכמה פסיכולוגים, פסיכיאטרים ורופאים.
אבל שתינו ידענו שהכל שטויות והמשכנו אחר כך לחתוך. אפילו זה
היה מן פגישה קבועה כזאת, אחרי שיחה עם פסיכיאטר, הולכים
לחתוך.
כבר כמה וכמה מורות ראו אותי חותכת, וגם אני מתארת לעצמי
שתשעים ותשעה אחוז מהתלמידים כבר שמעו על זה, ובגלל זה העיפו
אותי. אבל מה אכפת לי? יש לי סכין? יש לי דם? הכל סבבה.
ואז אני זוכרת את היום שבו אמא התאשפזה (היא גם מתה, אחר כך,
אבל זה לא כל כך רלוונטי). היא קצת נסחפה עם הסכין ואבדה מספיק
דם כדי להכין מרק לשמונה עשר הודים קטנים.
באו הרופאים אלי כשחיכיתי במסדרון, ואמרו לי שאמא לא תצא מזה.
הם ידעו שבחיים לא יצליחו למצוא מספיק דם מהסוג שלה ולהכניס
אותו בזמן.
עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם אם האשמתי את עצמי. אחרי הכל,
אני שכנעתי אותה לחתוך, אם אני לא הייתי עושה את זה זה הרי לא
היה קורה..
אבל מה אכפת לי? זאת אשמתה שהיא חתכה במקום לא נכון. היא אמורה
כבר לדעת איפה אסור לחתוך, זאת בעיה שלה.
אחר כך כשאני מתתי, ופגשתי את אמא בגהנום, ישבנו לנו על אבן
לבה נחמדה והמשכנו לחתוך. היה ממש כיף, לחתוך ככה עד סוף
הימים. הרי דם יש מספיק, וגם יש מי שיספק סכינים, אז הכל סבבה.