גלים של שקט ניווטו עצמם בין אוזני המאות שישבו סביבי
אך רעש ויגון הדהדו בראשים.
מולנו, עם הכאב שדבק והזיכרונות החרוטים
עומדת אפורת שיער, דומעת, זוכרת, יתומה
חייל עטור אותות, שלא ידע לאן יצא, וחזר מזועזע למולדתו
וסבא, שהמשיך לירות יריות של צמרמורת אל תוך העור.
כל מילה שיצאה מפיהם בקושי, פרטה בדרכה החוצה עוד מיתר של כאב
והאוזן, קשבה בכבוד
אך הניסיון לריכוז
נכשל מהסחות של מראות מוכרים
שחור ולבן.  

והכינורות מציבים אותנו במקומם, אז.
צביטות גרוניות, לחיים מלוחות
הכרה.
וכשקולנו יהיה זה שיחדור לליבם של תמימים    
השריטות העמוקות הנצחיות, רק זיכרונות של שפשופים קלים,
בטף שבקהל המציאות כבר לא תיגע
סיפור עתיק, מעין הגדה.
לכן כשהיום הם בשארית כוחם עומדים מולי
אני מביט, לומד, זוכר
ואם לא אנחנו אז מי.
עלינו לסחוב את הצער על גבינו
להירתם לעכשיו,
כי מחר אנחנו נספר
מחר,
אנחנו נצמרר.