אישונים יענטזו בריקוד אוריינטלי עם כסות ריסיהם
בזמן שגפיי יאבדו קואורדינציה ויתמכרו ל
לחש העייפות המתפתלת על גחונה
במעלה ישותי.

סופר תקתוקי אורלוגין, ו
בין קמטיו אני מתכמת
לספרה הנדסית מושלמת חסרת מנוחה.
תיק-תוק, תיק-תוק, תיק, ואני
בעולם לא שלי בו אין כוח כבידה
שימשוך אותי לתהומות
מציאות.

סמי האלחוש מלחששים לי כי
"שעתי קרבה", מצטט עצמי חסר הכרה.
הציפית אשר כיסתה מבצרי, מסתורי, מפלטי,
מוכתמת בשברי זריחה כתמתמים כקליפות
תפוז חמצמץ שהושלך כלאחר, מיד רפה להחזיקו.

אני מרכיב עצמי חזרה לפאזל,
חסרה בו תמיד אותה חתיכה. בעוד
גלים נעלמים זועקים עלי להזדרז, פן יתפסו אותי החיים ו
יזרקו אותי חזרה לפעירות עיניים מקוללת.

תחינתי לך, הרשי לי לסור משבילך המקורצף  
משווע לאבנים צהובות ו
טוטו שינחה אותי לקוסם שישאל ברעם :
"ובשבילך מה?"
רביצה חסרת תכלית של אישון,
ריקוד דומם
לאינסומן,

אני רוצה לישון.