צפירה,
והראש שלי מקרין בתוכי סרט,
טנקים שועטים,
פרצופים של חיילים,
אוטובוסים מפוצצים.

כמו מצגת תמונות של סיכום שנה בחדשות,
רץ בתוך הראש עם פסקול של צפירה חדה,
ואיכשהו תמיד בסוף אני מגיע לאותה התמונה,
ללוויה, שלי, של אהוביי, של תמר.

מהראשונים עוד אפשר לחשוש,
מהתמונה של תמר רק להזיל דמעה,
ולהצטמרר מזה שזה עוד מעט שנתיים,
כבר שנתיים שהיא לא כאן.

כבר שנתיים שאני חולם את החלומות האלו,
וכואב את הכאבים האלו,
ובוכה פתאום באמצע היום בלי שום קשר למציאות.

כבר שנתיים שאני תוהה אם היא כעסה עלי,
ומודה למה שזה לא יהיה שם למעלה שלפחות נפגשנו לקראת הסוף,
ודיברנו, והיא חייכה אלי, ממש שמחה לראות אותי בעולם המרובע של
המדים והמפקדים והמשמעת.

כבר שנתיים שאני נמנע מליצור קשר עם ההורים שלה
למרות שאני מרגיש שיש לי המון מה לומר.

כבר שנתיים שהיא לא כאן ואני מרגיש כל כך קטן מול מה שקורה
כאן.


והצפירה נגמרת, יורדת לאט לאט,
שומעים מרחוק סירנות אחרות יורדות, לא מתואמות בדיוק.
והתמונות נעלמות, נשאר רק רגש כהה,
דקירה חדה שמתגברת בשירים שמזכירים.

הצפירה נגמרה אבל הכאב עוד בפנים,
והוא מתכוון להישאר.