חולצה לבנה לגופי, ככל טקס רגיל.
היום הוא קצת שונה, דמעות עבות מזיל.
הן הצטברו אט אט בדרך להבנה -
של המציאות בה אימי תחיה בעוד שנה.

כאשר אלבש את המדים, ומהבית אתנתק.
כאשר תורי יגיע להפסיק לשחק.
לשמור על המולדת תהיה משימתי.
משימה יקרה זו תקדש את נשמתי.

לטקס זה אגיע, ואתן מלוא כבוד
אבוא לבוש מדים, אחזור שוב ללמוד
על דרך החיים אותנו לימדו הנופלים
אומץ, גבורה ועוז ברגעים הכי קשים
כשעיניך מלאות אבק, ושריריך רפויים -
כשפיך יבש מחול, ומדייך כה בלויים
כשחברך נפצע קשה, ועוד חבר אבד
כשהפצוע שבידייך - זועק ומושיט יד
היה תמיד מלמעלה, עם המבט המחזק.
אתה עוד תנצח, והפחד יסתלק.

אך עם כל שכאן נאמר יש אלו שלא מסכימים -
האנשים שבשורות הראשונות יושבים.
אלו שבנם לא חזר לעוד שבת,
אלו שלא יזכו ממנו לעוד מבט -
המבט התמים שמסתיר את הסערה,
המבט של האור המסתיר מערה.
לא יזכו גם לעוד חיבוק -
חיבוק שבתוכו מסגיר את הניתוק.
חיבוק של אבא ואמא לבנם,
שאתמול היה ופתאום נעלם.
הוא נועד לשלום, ולא למלחמות.
עם עלות השחר יכוסה אדמות.