היצירה הבאה היא שכתוב משוכתב של הדיאלוג "זהר" (שבמקור נכתב
מתוך מין געגוע וזיכרון), שכתבתי לטקס יום הזיכרון הקיני שלנו.
הפעם זה מונולוג, שהוא רק מההיבט שלי, הוא לא ממש דומה
לדיאלוג, אבל התוכן עצמו הוא אותו התוכן.

אני נכנסת לבית ורואה אותך יושב מול המחשב. אתה לובש מכנס קצר
בצבע בז' וחולצת טי שירט אפורה, שערך הארוך אסוף, אתה מסתובב
אליי ומחייך.
קומי! זה רק זיכרון, הזיכרון היחיד שלך, הוא איננו!
פתאום, אחרי שבע שנים, את בוכה, פתאום את שמה לב שהוא נעלם,
כבר שבע שנים. אז את זוכרת, ושוב מתעלמת. ופעם בשנה, ביום
היחיד שמנציחים אותו את חוזרת לאותו היום, את חוזרת להיות ילדה
קטנה שלא מזמן מלאו לה שמונה שנים.
מתאמצת לבכות אך שואלת על מה, על הזיכרון הקצר והמעורפל הזה.
האם אני זוכרת? או שמא רק מהקריאה באתר? זה היה רחוק מכאן,
בלבנון, כשנסע בג'יפ. לפתע התפוצצו מטעני החבלה. זהר איננו
עוד. הוא היה גיבור, הוא עדיין גיבור, הגיבור שלי. אך גיבורים
מקיימים הבטחות, זהר לא קיים. "אין לך מה לפחד, יוצאים חיים
מלבנון" כך אמר, ומת.