דנה לא זקוקה לדבר מלבד הסיפוק
הרגשת המתח, שלאחריה מגיעה הכבישה והסוף בו נזרק האובייקט
הנוכחי ומתנפץ על הסלעים.
לפעמים הם היו מדברים אליה בלילה. לפני שהייתה זורקת אותם
לסלעים הכואבים, שם הם היו סובלים, היא הייתה לוקחת חלק קטן
מהם. זה לא היה מורגש, אפילו לא כאב. זה היה מבטיח שהמשימה
הושלמה, הם לא ישכחו אותה אף פעם.
אז הם היו מדברים אליה היא הייתה עונה. תמיד באותו טון שכאילו
מראה שאכפת לה מהם. והיא כל כך נהנתה מזה. משחק נורא נחמד.
היא הייתה צוחקת עליהם בלב. איך שהם חיים בבועה הטפשית שלהם,
כל היום מקבלים צבע חום על הסלעים ובערב מדברים אתה. ממש נורא.
היא צחקה, ולא הבינה איך הם יכולים להיות כלואים בבועה הטפשית
הזאת שהיא הכניסה אותם אליה כל כך בקלות.
ואז בלילה, היא דיברה אליו. והוא ענה לה בדיוק בזמן. הוא היה
כל כך מתוק ומושלם. היא חלמה על הרגע בו תוכל לראות אותו,
להיות כמוהו, להיות הוא במלוא מובן המילה. היא ספרה לו מה היא
הספיקה לעשות השבוע, ומה שלומם, ואיך שהם עדיין מכורים לקול
שלה.
והוא היה כל כך מתחשב ומבין, ונתן לה טיפים איך לשפר את
הטכניקה שלה ואיך להתנהג כמוהו. כל פעם הוא היה מלמד אותה את
הדברים האלה. אף פעם היא לא הייתה הולכת לסלעים שלה בלי לדבר
אתו, והוא היה מלמד אותה המון והשביע אותה שתעשה כמוהו. אחר כך
הוא היה שולח אותה בחזרה לסלעים שלה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.