25 שעות לצפירה
ההכנות מתחילות, מתכוננים לאווירה. להרגשה.
מכינים סרטים לראות בערב, הרי הסרטים שהטלויזיה משדרת הרבה
יותר משעממים ממשעממים. מזל שיש מנוי בספריית הדי.וי.די
המקומית.
בחוץ הרוח הקרירה מנענעת במשוביה את הדגלים הכחולים-לבנים,
שהוצאו מהמחסן, אחרי חוסר שימוש של כמעט שנה.
רק ביום העצמאות אנחנו נזכרים שאנחנו ישראלים, מנסים להניח את
השנאה בינינו לבין עצמנו בצד. אך לפני היום המיוחד הזה, אנו
מקבלים סוג של הוראה, להנציח את זכרם של אותם אלה שנלחמו,
נפצעו, נפגעו, נפלו ונהרגו בשבילנו, בשביל שאנחנו נעמוד באותה
דקה בדיוק. עמידת דום.
בטלויזיה מודיעים על לוח השידורים, מתי השעמום הטלויזיוני
יתחיל, מתי הערוצים יתאחדו כדי להראות אותה גברת בשינוי אדרת,
אותם צילומים, אותם שמות, דניאל הירש, דרור הירש, ויקטור הירש
והרשימה לא נגמרת, עוד שם ועוד שם, עוד הרוג ועוד הרוג.
הנוער נשאר בשלו, אותם צחוקים, שעשועים, הנאות, סרטים, משחקים.
לא משנה איזה יום זה, לא משנה מזג האויר או ההורים.

12 שעות ו-27 דקות לצפירה
בבתי הספר כבר חברי הסגל התחילו לתלות את כל תמונות הזוועה, גם
התמונות המפורסמות וגם אלה שזכו לפחות תודעה.
המוזיקה ברדיו משתנה, הקריינים נעשים עם קול נמוך יותר, עמוק
יותר, רגוע יותר, עצוב יותר. השירים הורידו קצב, בין כל
החידושים, הדאנס-האוס-פופ-ראפ-היפ-הופ-רוק-מזרחית-ארצישאלית,
שומעים פתאום שירים שהתרגלנו לשמוע שנה אחרי שנה אחרי שנה.
למרות זאת, אנשים עדיין עובדים, עדיין ממשיכים בחיים חסרי
המשמעות שלהם. הארזנים במרכול ממשיכים להכניס לשקיות את אשר
נופל מהקופאית. הלקוחות ממשיכים לצעוק עליהם שהם הכניסו לא
טוב. השוטרים ממשיכים להתחקות אחרי העבריינים ובכך להתנהג
כמותם. המורים ממשיכים לנסות ללמד עוד נוסחא או רעיון חדש
בשיעורים, התלמידים ממשיכים לנסות להבין.
הכל כמו תמיד, קשה לנחש שבאותו היום ממש, בעוד קצת יותר מ-12
שעות, כולנו נעמוד, אחים, זה לצד זה, כשהצליל החודר הזה מגיע
מהמרכזים הקהילתיים שלנו.

5 שעות ו-39 דקות לצפירה
הכנות אחרונות. ההרגשה מתחלקת בין כאב לאלה שאיבדו, ונסיון
להשתתף באובדן של האנשים היותר טובים בארץ הקטנה, לבין אלה
שהצפירה בשבילם היא עוד מסורת טיפשית כמו הדלקת מדורות בל"ג
בעומר או נרות בחנוכה.
מתחילים לתכנן איפה הצפירה תתפוס אותנו, אחדים בבית, אחרים
בדרך הביתה. יש כאלה שייתפסו בדרך מהבית וגם כאלה שייתפסו בלי
בית.
יש כאלה שיעמדו דום בשיעור, אולי בעבודה.
ברגע של בדידות, ברגע של התייחדות, ברגע של כאב, ברגע של מחשבה
עמוקה על למה המדינה שלנו כל כך חרא, ברגע של זכרון במתים שכבר
לא סובלים את ארץ הקודש, גאולת הדם הזו.
מחפשים בתוככי הזכרון העמוק שלנו, את מי אנחנו מכירים שנהרג,
על מי אפשר לחשוב ברגע הכואב הזה.
חושבים על מי נהיה בחברתו באותן דקות משונות, שמעוררות כל שנה
ושנה אותו רגש, שהיה בשנה שעברה, אך הוא שונה משנה לשנה.

21 שניות לצפירה
כבר עומדים, ביחד, רע לצד רע, אדם עם אדם, לא עוד רוסי ומרוקאי
וצרפתי ובריטי, לא עוד גבוה או נמוך או שמן, לא עוד פושע,
צדיק.
אדם לצד אדם, רק אדם. אנשים.
מחכים שכבר תגיע ותגמור את הציפיה אליה. אותם רגעים הם הארוכים
ביותר, אפילו ארוכים יותר מהצפירה עצמה. הרגעים בהם אנחנו
מחליטים - על מה לחשוב, על מי להתאבל, על מי להזיל דמעה.
בטלויזיה משודר 'הטקס המרכזי', יותר מרכזי מכל אותם בתים שבהם
איבדו בן, אח, אב.
הצפירה שם, בטקס המרכזי נשמעת תמיד יותר מוקדם ממתי שהיא
מושמעת באזור, ברגעים אלה כבר יודעים. 'הנה זה כבר מגיע...'
אומרים בלב. לוקחים נשימות שקט אחרונות, מצמידים את הרגליים,
עומדים דום. בשלווה. בידיעה, שאנחנו עומדים איתן, לא לבד.
רוב האנשים מרכינים את ראשם, אני עומד זקוף, מסתכל ישר, לא על
אף אחד. פשוט ישר.
לא מצטער, לא כואב את מותו של אף אחד, הרי לא הכרתי איש מהם.
אני עומד זקוף, גאה. כך, אני מאמין הם היו רוצים שנזכור אותם,
לא כנופלים, אלא כמגנים, שבזכותם, בדמם, אנו עומדים כאן.
לקולות החודרים של הצפירה.