כשאני אמות בצה"ל, אני לא רוצה להיות חלק מטקס הזכרון של המושב
שלי.
אני לא רוצה להיות שם בין חמשת בני המושב האחרים שמתו בשנות
השישים והשבעים, אלו שגם בני המשפחה שלהם לא הכירו.
אני לא רוצה שאחיין, או נכד של אחד האחים שלי, שלא הכרתי,
יקריא קטע עלי.
אני לא רוצה שאמא שלי תשב שם בין ההורים של החארות מהשכבה שלי,
שפתאום, רטרואקטיבית, יהפכו להיות חברי הכי טובים, ותצטרך
להקשיב לשכנים שלה מדברים על הנצחון של מכבי, ולא מנסים אפילו
להשתיק את הילדים שלהם, שבכלל משחקים מחבואים בין הרגליים של
הזקנים שעומדים שם ורק חושבים מתי הם חוזרים הביתה.
וכשישירו את התקווה, וכולם פתאום יהיו רציניים, אני לא רוצה
שאבא שלי יצתרך לסבול את הצביעות של החברה שלנו, על רקע הזכרון
שלי.
ובכלל, הם יהפכו אותי לגיבור. אני יודע שכשאני אמות בצה"ל, אני
לא אמות בשביל המדינה. אני לא אהיה אחד מאלו שהלכו את הארץ.
אני גם לא פטריוט.
אני מתי כי החליטו בצבא שזה בסדר שאמות, ואני סביר להניח רצתי
מהסכנה וגם ניסיתי להשתמש במפקד שלי כמגן אנושי.
בטקס אפילו כבר לא יהיו אמהות שילחשו לתינוקות שלהן, בעיניים
גדושות בדמעות "כשאתה תגדל, לא יהיו עוד מלחמות."
אם רוצים לזכור, אז בסדר.
אבל לא ככה.
כי כולם בכלל לא מתאבלים על הבנים והבנות שלהם. הם מתאבלים על
איזו דמות צבר אגדית, שאף פעם לא באמת היתה קיימת.
אם לזכור, אז לזכור באמת.
ולזכור לבד.