"עזוב" אמרתי לו בפה מלא עשן, "פשוט תעזוב אותי בשקט", הוא
הסתכל עלי במבט מאשים והרגשתי כל-כך מטומטם, לקחתי עוד שאכטה
מהסיגריה וניסיתי להסביר, "אני לא מרגיש מוכן, פשוט תעזוב",
באמת שלא הבנתי את זה בעצמי אז לא פלא שגם הוא לא הבין. הוא
עמד ליד הדלת, מוכן ומזומן לצאת ובחן את הדירה, כאילו פעם
ראשונה שהוא נכנס אליה ובדק אם היא לטעמו, ראיתי את המבט שלו
עובר לאט-לאט על כל פריט בחדר, הספה הצבעונית, המנורת לבה,
הקקטוס הענק שהוא קנה לי ליומולדת, הג'ינס שעל הרצפה, המאפרה
המלאה, ואני, כאילו אני עוד כיסא או סטנד של טלוויזיה, הוא ידע
בדיוק איך לגרום לי להרגיש קטן. קמתי, התעלמתי מהמבטים שלו
והתחלתי לסדר מסביב. "תבוא", הוא ניסה לשנות טקטיקה, "בבקשה
תבוא" והקול שלו נשמע לי יותר ויותר רך, "כמה תוכל להישאר רק
חלק קטן ממני, אתה חייב לי את זה, אתה חייב את זה לעצמך, תבוא
סוף-סוף". נשארתי עם הגב אליו, וכל-כך רציתי לחבק אותו פתאום,
להגיד לו שאני אוהב אותו כולו, שיישאר איתי ולא יבקש ממני
כלום, שמעתי אותו נאנח באכזבה, רשרוש מפתחות, את הדלת נפתחת,
אנחה, רציתי להסתובב, רציתי כל-כך והדלת נסגרה. "זהו", לחשתי
לדירה, "נסגרה לתמיד".
|