לפעמים נדמה לי שהוא מחכה.
מחכה לי בכל פינה. עומד בדלת של החדר, בפתח של הבית, בתמונות
שעל הארון.
שעוד מעט, הכל יהיה אירוני, הפוך, אפור. רק הריח של משהו שכדאי
לזכור נשאר תלוי, ככה באוויר.
אני מחכה לו, דרוכה. אותי הוא לא יתפוס לא מוכנה.
אולי בגלל שאני מצפה הוא לא יבוא, או שכן. או שלא.
אני נוסעת, עוברת הלאה, הולכת והצל שלו אחריי, בשקט - ולפעמים
ברעש שמפיל אותי למחוזות של דמיון.
מה יהיה, ואיך. אני רואה את הדלת נטרקת, את הדמעות, הבכי, מה
יהיה שם.
אני תמיד חושבת שהוא מחכה לי. בצורה הכי אירונית, הכי אירואית,
הכי ישירה
הוא יגיע ואני אעמוד חסרת אונים בלי אפשרות להינצל. לא יהיה
לאן לברוח,
אני אדע. אני רוצה לדעת מי יחזיק לי את היד, אני רוצה לדעת את
השעה, כמה ציפורים יעופו באותו הזמן.
אני רוצה שמישהו, משהו, אני רוצה שיבטיחו לי שהיום עוד רחוק.
אבל מכל מקום הוא מחפש אותי, קורא לי, אני מרגישה לפעמים את
הפחד מקפיא את העצמות.
מה יקרה לאימא, מה יקרה למיה, מה יקרה לאבא, מה יקרה לשגיא, מה
יקרה לי.
אומרים לי שזה לגיטימי, שאת היום חיים בלי מחשבות שניות, קחי
את הרגע - תתפסי אותו.
אני תופסת, לא רק תופסת - אחוזת בכל הכוח. לא לאבד, לא לשכוח,
כל זה עוד עלול להיגמר.
לא רוצה להיות רחוקה מכאן. לא רוצה להיות בטוחה שם. לא רוצה
שיבכו עליי.
לפעמים נדמה לי שהוא מחכה.
מחכה לי בכל פינה. עומד בדלת של החדר, בפתח של הבית, בתמונות
שעל הארון. והוא מרגיש, כמו כלום, הוא מרגיש אותי. |