הדיכאון זוחל, אורב מאחורי הגב, כך שאני מודע לקיומו, אבל לא
מסוגל לתפוס אותו ולרסק אותו. הוא ממתין למילה, לאות, לתנועה
שעלולה להכאיב לי והופך את הקמצוץ להר.
הבוקר הוא שוב קפץ על ההזדמנות. התעוררתי מאושר ליד בחורה
שהכרתי לילה לפני. היא עדיין ישנה, אז התחלתי לבחון את הגוף
שלה באור יום. היא היתה כמעט מושלמת. הגוף מעוצב, חלק, נעים.
כמעט מושלם, חוץ מהשומה המפחידה שגיליתי לה בגב, קצת מעל
הישבן.

זו היתה שומה עם שתי שערות שיוצאות מקודקודה. אם לא היה
הדיכאון הזה אורב לי, לא הייתי מקדיש לנושא מחשבה נוספת, אבל
מכיוון שהמניאק תמיד בסביבה - הקדשתי עשרות מחשבות.  פתאום
הגוף שלה נראה לי מושך פחות, התחלתי לדמיין אותה בעוד חמש ועשר
שנים, מצמחת שומות שעירות נוספות, דמיינתי אותה מניקה את הבן
הבכור שלנו, חולצת שומה שעירה במקום פטמה.

האימה, הו! האימה!!!

הדרך היחידה להימלט מהגורל האכזר הזה הוא להיפטר ממנה כמה
שיותר מהר. קמתי בלי להשמיע הגה, התקלחתי, הסתבנתי עשרות
פעמים, התלבשתי וניגשתי למיטה. התכופפתי אליה, ומשכתי ממנה את
השמיכה:
קומי, מאוחר, אשתי צריכה לחזור ממשמרת לילה כל רגע!
הבחורה פתחה את העיניים, המומה, ובלי לסנן אפילו "בנזונה"
עסיסי התלבשה והתנתקה מהדירה שלי.

התיישבתי קצת מדוכא מול הטלויזיה, עם בקבוק בירה ביד. שום אשה
לא מגיעה הביתה, ואת המועמדת המבטיחה ביותר סילקתי כרגע
מהבית.
חזרתי למיטה, להפיג את הדכאון בשינה. שניה לפני שנרדמתי, אני
יכול להישבע ששמעתי את הדכאון שלי מדבר עם תינוק שמן שהחזיק
קשת וחיצים.

התינוק נראה עצבני, הצביע לכיווני וצעק על הדכאון, שמצידו לא
התרגש, ופשוט שלף אצבע משולשת. אני לא בטוח מה הלך שם, אבל
נראה לי שהדכאון שלי שוב דפק אותי.