הנביעה שלי היא ממקום לא מוגדר.
בתוך נחל אכזב היא זורמת,
כזה שכבר נחל אכזבות רבות בחייו.
בצורה עיקשת נפשי מנסה לעבד
את אותה אדמת טרשים ארורה,
אך כל שהיא מצליחה
זה להיות אובדת עצות.

שורשיה עוקרו משכבר,
אך את הסלעים שנטועים בה
אינה מצליחה לעקור,
ואף לא לדחוק ממקומם
או להתיר איזה סבך
של כאב עצור החונה לידם.

כפות רגליים יחפות משמחה
דורכות את ההיסוס,
אך הוא נחתך במגען עם הקרקע,
ונחרד ובורח.

ובעורפו של יום,
שוב רוח נבזית נושפת
ומפזרת את מבצר החול שבנתה נפשי.
והים שבי נסוג לאחור,
מתכנס בשתיקתו האילמת.
והעולם כולו שוקע בתרדמה וכבה,
ומותיר אותי
בבדידותי,
צועקת להד,
שמרכין ראשו בהבנה
אך אינו משיב דבר.