הם באים. כל שנה. כבר לא  צעירים, נעזרים ביד חסונה בכדי לצאת
מדלת הרכב, או במקל הליכה, צועדים לאט, יחידים, בקבוצה.

מרחק קטן לשער הברזל ואחריו מספר מדרגות יורדות, לצידן לבושים
בכחול ולבן במבטם יראת כבוד, הילדים. איש אינו יודע אם בגלל
המעמד או כי המורה אמרה, לאלה הבאים לא כל כך משנה.
הדגלים המתנופפים מכים ברוח בעצמה. לרגע מביטים בהם וממשיכים,
עוד מעט.
הנה נראית שורת העומדים דום, לכבוד בניהם שכאן, אלו שנדמו.
ובאים האב והאם האחות והאח שהיה קטן ובגר. הדמעות כבר יבשו רק
הקול נסדק. השאלות פתוחות עמוק בתוכם, זה לא המקום זה רק הזמן,
הכאב כבר מזמן הפך לצל עקשן. החיוך עדיין נבוך מול מקבלי הפנים
כבכל שנה, הכתפיים  השחוחות מתיישרות קצת, ליום אחד.
עבורו.
שורה כתובה שחור. שם פרטי ומשפחה על אנדרטה נקייה. ליד, נרות
זיכרון.
בליבם דולק נר תמיד.
לוחצים ידיים ומביטים בעיניים הצעירות הנרגשות מהמעמד "שרק
תחייכו תמיד, שתגדלו, שתגיעו" הם אומרים בקול, "לא כיקירנו
שהפך לשורה בתוך רשימה" עונה צל בליבם.

ברקע שירי עצב ומלחמה קולות ילדים שרים מנגינה עצובה. קול צעיר
צלול ורם מנסה להגות נכון את השמות אחד לאחד בביטחון השמור לזה
שחייו עוד לפניו.
בספרי הזיכרון רק התמונות.
אם מוחה דמעה ואב במשקפים שחורים, בגלל האור הוא לוחש, "יזכור
עם ישראל את..." שפתו קצת רועדת, "יתגדל ויתקדש..." בלבו מבקש
"המצא מנוחה..." נושא מבטו  כמחפש אל  לובשי המדים  גופם בדום
מתוח פניהם חתומות. ה"תקווה" שאבדה מתנגנת אל קולם החרישי.

ומסביב הפרחים רעננים, צבעוניים, ריחם נישא באוויר, מראה חגיגי
עוטף בכחול ולבן,  
הכל בשבילם.
שאינם.

תם הטקס.