הכרתי את לאה בבאר. סתם ישבתי לי יום אחד בבאר, שתיתי לי בירה,
ועוד לפני שסיימתי את הראשונה שלי, לאה התיישבה לידי והזמינה
טקילה מהברמן. היא לא הסתכלה לעברי בעודה מחכה למשקה. אני
דווקא הסתכלתי עליה. היא לא נראתה כמו לאה. עיניים אפורות,
שיער שטני, מטר שבעים, גוף נחמד. לא דוגמנית, אבל משהו בה לכד
את העין.
פתאום היא הביטה בי. הרגשתי נבוך. היא קיבלה את הטקילה וסיימה
אותה בשלוק אחד. היא הניחה שטר של עשרים על הבאר ופנתה ליציאה.
קמתי אחריה. התחלתי ללכת בעקבותיה. קיוויתי שהיא תעצור או
תסתכל לרגע אחורה. במקום זה היא הלכה יותר ויותר מהר. פתאום
היא נעמדה והסתובבה. שוב הרגשתי נבוך. "מה?" היא שאלה אותי.
שתקתי דקה. האמת שבאמת לא ידעתי למה אני הלכתי אחריה. בסוף
הצלחתי להוציא משפט מהפה. "רוצה ללכת לאנשהו?" שאלתי אותה. היא
בחנה אותי בעיניה ואמרה לי לבוא. באתי אחריה. הלכנו לטיילת.
הממטרות התחילו לפעול ואנחנו הלכנו ונרטבנו. קנינו גרעינים
בפיצוציה שפתוחה עשרים וארבע שעות. ישבנו על ספסל, זרקנו
גרעינים לאויר ותפסנו אותם בפה. בערך בחמש בבוקר התחיל השחר
לעלות. היא אמרה שהיא הולכת. הצעתי ללוות אותה אבל היא סרבה.
אחרי יומיים היא באה אליי הביתה. לא ידעתי איך היא הגיעה אליי
ואיך היא ידעה איפה אני גר. היא נכנסה עם שקית עם בגט, נקניק
וירקות. הכנו סנדויץ' ואכלנו על הגג.
ככה זה היה. היא באה אליי מתי שהיא רצתה, בערך שלוש פעמים
בשבוע. אני לא ידעתי איפה היא גרה, את שם המשפחה שלה, אפילו את
הטלפון שלה לא היה לי. והייתי בסדר עם זה.
יום אחד היא אמרה לי שנורא מצחיק שלה קוראים לאה ולי קוראים
קובי כי זה כמו בתנ"ך.
היא לא נתנה לי לקרוא לסקס זיונים או כל שם אחר. רק משגל. אז
כשהיינו משתגלים זה היה מתי שהיא רוצה, ולא מתי שאני רוצה. היא
היתה אומרת שאין לה חשק. אני חושב שזה היה מתוך עקרון. בכל
אופן, המשגלים היו טובים. כאילו כל העולם בצד ואני והיא גומרים
על השטיח אצלי בסלון.
תמיד היא היתה באה אליי. לא היינו יוצאים. פעם אחת רציתי לצאת.
"טוב, אבל בתנאי שאני נוהגת". והיא קשר לי את העיניים ונסעה.
לא היה לי מושג לאן. הגענו לאיזה בית קפה קטן. לא היו בו הרבה
אנשים. איזה אופנוען זקן, מלצרית בגיל העמידה ואמא עם הבן שלה.
האוירה בו היתה נחמדה. אכלנו המבורגר ושתינו קולה. היא התחילה
לתופף על הדלפק עם המזלג והסכין. השיר נשמע לי מוכר, אבל לא
זיהיתי אותו.
שבוע אח"כ היא באה אליי הביתה, התיישבה וסיפרה לי על כל
המגרעות שלה. אמרה שאני יכול לקחת או ללכת עוד שבע שנים לחפש
את הרחל שלי.
היא גם הביאה לי צבע אפור, וצבעה את הקיר בסלון. בלי לתכנן.
פשוט באה ועשתה. כשהיא סיימה לצבוע היא ניחגבה את הידיים, אמרה
להתראות ושהיא תבוא מחר.
ידעתי שהיא לא תחזור. היא אף פעם לא היתה אומרת מתי היא תבוא.
לא לקחתי את זה קשה. מידי פעם חשבתי עליה. רציתי להיות פסיכי
כמוה. רציתי לחזור לבית קפה. אז קשרתי את העיניים ונהגתי
בתקווה למצוא אותו. התנגשתי בעץ.
עברו שבע שנים. לא מצאתי רחל. מצאתי הגר. גם זה שם תנ"כי, אז
זה גם משהו. והיא לא היתה פסיכית. ולא היו איתה משגלים. רק סקס
וזיונים. אבל לפחות קיבלתי מתי שרציתי.