מה אני אגיד לכם. הגעתי לאגנס באחד מהימים ודני אילץ אותי
לכתוב סיפור לערב מספרי סיפורים. איך הוא אילץ אותי אתם
שואלים? "נו מור ביר פור יו!!! קאם באק, וואן ייר!"

מה? אני? אני בלי בירה? ביקשתי ממנו עט ודף כדי לכתוב סיפור.
מליק נזכר גם להגיד לי שזה לא סתם ערב מספרי סיפורים. זה על
סיפורי אהבה. יאללה, החלטתי להוציא את היצירתיות שבי. כתבתי
שלושה עמודים. שלושה עמודים מלאים על איך אני יושב באגנס, חוגג
את סיום העבודה שלי בחברת חשמל, מוצא את אהבת חיי ומגלה שיש לי
אח תאום שלא ידעתי עליו שלקח לי את הבחורה.

קראתי את זה יום אחרי, ויומיים אחרי. והגעתי למסקנה גורפת אחת,
זה חרא!!! ישבתי בבית. ניסיתי לכתוב סיפור. פשוט לא היה לי מה
לכתוב.

ואז, מישהו למעלה כאילו שמע את התסכול שלי. את הרצון להיות
נאהב...

ובדיוק אתמול בלילה התחיל סיפור אהבה בחיי. זה יישמע קצת מצוץ
מהאצבע, אבל זה באמת היה ככה.

מצאתי את עצמי נוסע צפונה (אף על פי שזה הרגיש דרומה), לא ברור
למה. שמעתי לי מוזיקה מרגיעה באוטו. שרתי וחשבתי לעצמי, לאן
לעזאזל אני נוסע?! הגעתי לפירמידה. באמת, פירמידה ענקית. היה
גם חרגול חמוד כזה בכניסה. אבל זה כבר סיפור אחר. נכנסתי פנימה
והיו שם מלא זוגות צעירים שמתחרמנים ועושים את זממם. במבט
ראשוני, זה היה נראה כאילו יש הופעה למטה. היו מלא מדרגות
רחבות כאלה שהובילו לבמה למטה. אבל מסתבר שלא היתה שום הופעה.




הלכתי לי בין כל הזוגות שהיו שם. אין לי מושג מה חיפשתי. אבל
מה שחיפשתי מצאה אותי שם. בחורה לבושה בלבוש מצרי כזה... או
לבוש כלשהו... איזה לבוש שזה לא היה, זה היה מינימלי. תחתונים
כאלה מוילון לבן... אבל קטנים ויפים שמדגישים את התחת שלה...
ואיזה וילון כזה על החזה שלה כדי לכסות אבל להדגיש את ה...
<עושה תנועה של הדגמה עם שתי הידיים>... טוב, אתם יודעים על מה
אני מדבר. הבנתם את הרעיון. היה לה שיער מתולתל חום יפה כזה.
אבל לצערי אני לא זוכר את הפנים. פאדיחות.

דיברתי איתה קצת ולאחר שיחה קצרה, הבנתי שאנחנו בעצם נמצאים
בבית ספר ושכל החרמנים האלה שיש שם, הבריזו וזה בניין ההברזות.


עם הזמן, התחלנו מאוד להתקרב. עכשיו, אני בן אדם מאוד פיזי.
מאוד אוהב חיבוקים. התחבקנו המון. ניסיתי להשחיל איזו נשיקה,
אבל לא ידעתי איך לגשת. מאוד התביישתי.

אז במקום נשיקה, החלטתי לקחת את המתנה שאלוהים שלח לי, הביתה.


לא ברור איך, חבר שלי, אורי, הגיע עם הרכב שלו לשם. ואני כמו
ילד קטן שקיבל מתנה חדשה רצתי להראות לו את המתנה שלי.

אמרתי לו "אורי, אחו, זו... אממ... זו..." וואללה, לא זוכר את
השם שלה. אני חושב שזה נבלע איפשהו בשיחה. אבל זה נראה כאילו
הוא הבין מה השם שלה. היה לו מבט בוחן כזה, ומבט לאישור. מבט
שאומר "רותם, אח שלי גיבור, סוף סוף... אחרי כל המעאפנות האלה
שהיית איתן, סוף סוף מצאת את האחת הנכונה. (עכשיו הוא היה די
דפוק, היה לו את הצחוק הזה (לחקות את הצחוק הדפוק הזה של
קבוק)

כולנו נכנסו לאוטו של אורי... <הפסקה קלה>


אני חייב לשתף אתכם במשהו. כשכתבתי את הסיפור הזה, היו לי
פרפרים בבטן - של שמחה, של "אני מאוהב". וגם עכשיו כשאני מקריא
לכם את סיפור אהבת חיי אני מרגיש את הפרפרים האלה. זו ההרגשה
שאני מחפש כבר מעל לשנה וחצי. יש לי אותה, זה כיף, הכיף הכי
גדול בעולם. אבל... מה אם זה ייגמר? ממש פחדתי לרגע...

אבל למי אכפת? אתם יודעים. יש לי את אהבת חיי!!! מה שחיפשתי כל
החיים. או לפחות איזה 10 שנים ארוכות. כי בגיל 12-13 בנות זה
היה די מגעיל. אז זה לא נחשב. אי אפשר להגיד כל החיים.

טוב, בכל מקרה, נמשיך בסיפור...

נסענו באוטו לכיוון... כלשהו. בדרך, ראיתי את החרגול עוקף
אותנו בעודו נוסע על אופניים עם שבעה גלגלים. אף פעם לא ראיתי
חרגול נוסע על אופניים. שלא נדבר על אופניים עם שבעה גלגלים
כשאחד מהם מסתובב לחרגול על הגב ועושה לו מסאז'.

אורי עצר פתאום את האוטו ואמר לנו ללכת לשבת על ספסל שהיה
באמצע היער. הוא אמר שהוא חייב לאסוף את אחיו היתוש שנעלם לפני
שלוש שנים ומצאו אותו מסטול-תחת במטולה עם הרעלת כבד מחצילים.

יצאנו מהאוטו, אני והילדונת והתיישבנו על הספסל. ברקע היתה
מוזיקה שקטה ורומנטית. לא היה לי מושג מאיפה מגיעה המוזיקה ככה
סתם באמצע היער. הסתכלתי מסביב, לא ראיתי כלום. הורדתי את הראש
שלי למטה וראיתי את הלהקה שלי עומדים על פטריה רעילה ומנגנים.
המוזר הוא, שאורי, שנסע לפני חמש דקות להביא את אחיו היתוש,
הוא חלק מהלהקה, והוא היה שם. גם אני, שאני מנגן על גיטרה
בצורה מחרידה להפליא, הייתי שם.


החלטתי שאם כבר יש אווירה, אני אלך על הטקטיקה העתיקה. פיהקתי
את הפיהוק הקלאסי ושמתי את היד שלי עליה. ישבנו כשעתיים ביער,
עם להקה ופטריה רעילה. היא סיפרה לי על המשפחה שלה. על אבא שלה
שנהרג במילוי תפקידו במלחמת האוכל הידועה שהיתה בשנת 1987. על
אמא שלה ששימשה ככלי נשק באותה מלחמה מדוברת בתור עוגת תפוחים.
היא סיפרה לי איך אמא שלה לקחה את אובדן בעלה קשה ועברה המון
מצבי צבירה. פיא, שיפודים, חרסינה, חתול ולבסוף, היא הגיעה
למצב הנוכחי, גובלין עם שלוש עיניים.

קטפתי לילדונת שלי מכונת כביסה ריחנית והבאתי לה (אתם יודעים,
כמו כל גבר טיפוסי שרוצה לפנק את הבחורה שלו). כל המאמץ השתלם.
היה שווה את החיוך שלה. התקרבתי אליה. הפרצופים שלנו היו שני
ס"מ אחד מהשני, המרחק הזה שמרגישים את הבן-אדם השני נושם.
הסתכלתי לה עמוק בעיניים, עצמתי את שלי ונתתי לה נשיקה עדינה
על השפתיים. <אההה> אתם יודעים, כמו משיקים בגאומטריה
ופונקציות...? אז ככה. השפתיים שלנו השיקו אחת לשניה. תמיד
הייתה לי הרגשה שכשמדברים על משיקים, מדברים על נשיקה משיקה.

היא פקחה את העיניים שלה, ליטפה לי את הפנים ושאלה אותי עד כמה
זה אמיתי? או מתי אני אעזוב...? קמתי בתנועה מאצ'ואיסטית כזו.
מאצ'ואיסטית ככל שאפשר. נתפס לי הגב, יצא קנאק ונפלתי על מקל
מרשמלו עם עיניים... קמתי בחזרה ועניתי לה בקול נפוליאוני
שכזה: "אני לא עוזב לשום מקום וזה הכי אמיתי שיכול להיות!!!"
(אם ככה נפוליאון דיבר בכלל). החלטתי שאני אקח את החברה החדשה
שלי הביתה. עוד מעט יהיה בוקר. ואני רוצה לישון איתה במיטה
בתנוחת כפיות. הרכבתי לנו אוטו מפרורי לחם שהיו על הרצפה. בטח
של עמי ותמי. נכנסנו לרכב והתחלנו לנסוע אלי הביתה.



בדרך ראינו אמבולנס... הייתה תאונה. החרגול נדרס. אני בתור
בן-אדם עם רגש לחרגול המסכן, הזלתי דמעה... "אל תבכה", היא
חייכה אלי, "הוא רק מצטרף למשפחה שלו למעלה..." זה עשה לי ממש
טוב לחשוב על זה ככה. זה הרגיע אותי.

המשכנו לנסוע והגענו לבית שלי.

יצאנו מהאוטו לחם-פרורי לחם שבניתי. הלכנו לכיוון הבית שלי.
נכנסנו לבניין, עלינו בחדר מדרגות, אני כבר הוצאתי את המפתח
לדלת, ואז!!! אז זה קרה...

קמתי.
התעוררתי.
זה היה חלום.
לא פלא שאני לא זוכר את הפרצוף.
לא פלא שאני לא זוכר שם (סיגל? אולגה? ברוריה?)
לא פלא שכל הסיפור הזה היה הזוי תחת.

כשהבנתי שקמתי, זה כאב. כי כשקמתי, עדיין אהבתי אותה. אני
עדיין אוהב אותה. דמות מחלום, ואני מאוהב. דמות שהיתה לי
בחלום! קרה לכם פעם? נראה לי שכאלה דברים קורים רק לי. אבל אני
מאוהב... ופגוע. כי... יש הרגשה כאילו נפרדנו. בעצם נפרדנו.
למה הייתי חייב לקום? לא הייתי יכול להיכנס ל"קומה" ולחיות
איתה שם כל החיים שלי? אז אני מאוהב במישהי שאני אפילו לא יכול
לגשת אליה ולהזמין אותה לצאת. אני לא יודע מי זו אפילו. היא לא
מזכירה לי אף אחת שאני מכיר.

אולי יום יבוא ואני אראה דמות דומה לאותה בחורה מדהימה שהיתה
לי בחלום, ואני אלך על זה. או שניפגש שוב בחלום. עדיין יש
פרפרים בבטן.