עוד יום.
העיתונים צורחים כותרות ענק שחורות, מיתון בכלכלה העולמית,
הרוגים באיזה אי נידח, אה כן, אמריקה התפוצצה ועולה בלהבות
בדקות אלו ממש.
סתם עוד יום משעמם.
אני מול הטלוויזה, מנסה להפיג את השעמום דרך האורות המרצדים על
מסך האינצ'ים הממכר שלי.
מזפזפת מול ערוצים שנראים אותו הדבר, יש איזה פרומו, בעקבות
הצלחה של איזו סדרה הולכים עכשיו לקשור שישה רוצחים סדרתיים
לבחורה והיא תנסה לא למות תוך חמישה לילות, אם היא תצליח היא
תקבל מיליון דולר.
כמובן שלפני היא צריכה לחתום על איזה ויתור, וביטוח חיים
ולעשות צוואה שלפיה את כל הכסף שלה תקבל רשת הטלוויזיה "למען
תוכניות איכותיות יותר".
ערוץ קניות, מציעים לי סט של מחזיקי שטרות דקורטיבים בשש מאות
שקל בלבד, המממ אני באמת צריכה לקנות משהו לראש השנה.
ערוץ הילדים, מנחה שציירו לו חיוך ,צורח ומקפץ מול המסך וממלמל
משהו על אהבה והקשבה, אלוהים, שישתוק כבר, אני אומרת לעצמי
ומשתיקה את הקול המרגיז שלו, עם רק לחיצה אחת בשלט.
אה, סוף סוף משהו איכותי- חדשות
אונס, שלושה פיגועים, הומלס שנפטר מהתייבשות (רק בישראל),
והחיים מתחת לקו העוני.
מעבירה מהר לערוץ אחר, יש תוכנית דקומונטרית על השואה, אני
מרגישה את הזוועה מגיעה לי לנקודות גבוהות במוח,
"הרייך השלישי, הרג באמצעים מתוחכמים כמויות אדירות של בני
אדם...."
אני מעבירה במהירות תוך כדי עוויות בלתי פוסקות, ברררר....
בסוף אני מוצאת את עצמי בערוץ מוזיקה מזדקן,
חייבים להתפשר בסוף,
לואי אמסטרונג שר לי בקול צרוד מסיגריות, משלים עם התוכניות
שיש לנו בעולם הזה-
And I think to myself"
What a wonderful world
ohhhhh yeah...."