[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
גורלה העגום של שולה

כשהגעתי בבוקר לחנות, שמתי לב שמשהו שונה. אחרי איזה דקה או
שתיים קלטתי שהזכוכית של חלון הראווה לא שם. כלומר, היא הייתה
באזור, בחתיכות קטנות יותר על הרצפה, אבל היא לא הייתה במקום
שהיא מיועדת להיות בו - בין הרחוב לפנים החנות. לא ראיתי את
ההיגיון בלהיכנס דרך הדלת אז פשוט עברתי דרך חלון התצוגה
ופתחתי את החנות מבפנים. יעילות. גם בפנים היו כמה דברים
משונים. הג'ינסים על הקולב היו דלילים יותר והיו גם פחות
חולצות, עניבות, מכנסי קורדרוי, חגורות ותחתונים (בוקסרס, לא
רגילים). מכרנו סחורה בלילה? תהיתי לעצמי, כנראה שלא. טורנדו
מקומי למדי? שיערתי לשנייה שברירית, לא, רוב הסיכויים שלא.
התייאשתי ממשחקי הניחושים עם עצמי מהר למדי ופניתי לדלפק.
הטלפון צלצל. כאשר הצמדתי את השפופרת לאוזן, הסתבר לי שגלי
תאחר היום בגלל תור לרופא שיניים. שיתפתי אותה בתהיותיי בקשר
למה יש את היכולת לשבור זכוכיות ולהעלים מכנסי קורדרוי. "מה
אמרת?! פרצו אלינו?! אל תיגע בכלום, אני מיד באה!" היא צווחה
אל תוך השפופרת וניתקה. המשכתי לדבר עוד קצת עם השקט, עד
שהצפצוף המעיק קטע אותי. אני אוהב לדבר עם השקט בצד השני, הוא
מקשיב נורא טוב עד שהצפצוף הצורם ההוא מחליף אותו. גם עם
הצפצוף אני מנסה לדבר מדי פעם, אבל הוא לא משהו בתור מאזין,
תמיד נשמע כאילו הוא ממהר לאן שהוא.

נשכבתי על הרצפה ובהיתי קצת במנורות. אם הייתי יודע בזמנו שאני
הולך לעשות את זה הרבה, הייתי מבקש מגלי שתקנה מנורות יותר
מעניינות וגם רצפה פחות קרה. כשאני מביט במנורות אני תמיד
מדמיין שאני מביט בשמיים. אני מודע לכך שזה קצת טיפשי אבל זה
יותר מספק לבהות בשמיים מאשר בתקרה, וכשאין שמיים בהישג יד,
צריך לדמיין. הבעיה היא שאני נתקע עם הדימוי הזה של בהייה
בשמיים במקום לדמיין בצורה חופשית, כמו שעושים כשבאמת בוהים
בשמיים, לכן בהייה בתקרה הרבה פחות מספקת, לא מפתחת דמיון וגם
דופקת את העיניים. המנורות פשוט שורפות את האישונים. אחרי
שסיימתי עם המנורות והשמיים המזויפים פניתי למראה כדי לבדוק אם
האישונים שלי נשרפו כבר. הם שוב היו פשוט שחורים. ואז ראיתי את
שולה מאחוריי במראה, שוכבת על הרצפה, מדממת, חסרת יד. נכנסתי
להלם של כמה דקות. מי יעשה כזה דבר לשולה? מה שולה אי פעם עשתה
למישהו? ניגשתי אליה וניסיתי להרים אותה. שולה לא החזיקה מעמד,
מישהו התפוצץ עליה אתמול, היא וויתרה לייאוש ונתנה גם ליד
השנייה ליפול. עזבתי אותה וראיתי אותה נופלת ארצה ונחבטת ברצפה
בקול אטום. "יש לך אופי חלש, שולה!!!" צעקתי עליה, "את צריכה
להילחם! אפשר לחיות גם בלי יד!" לקחתי את היד שנפלה לה וניסיתי
לחבר אותה חזרה. שולה התנגדה, פתאום היא כבר לא רצתה את היד
שלה, פתאום החיבור כבר לא התאים. "אל תאבקי שולה! אפשר עוד
להציל אותך!" זעקתי אליה, אבל היא פשוט בהתה אל התקרה בעיניים
צבועות, מסרבת לקבל מחדש את היד שלה. התייאשתי, זה אבוד. כשאני
חושב על זה, גם יונתן לא היה בקשרים טובים עם היד שלו, אולי
שולה קלטה את זה אצלו.

יונתן היה יותר שוקק חיים משולה, פחות קר ופלסטיקי ויותר חם
ואנושי. טוב, לפחות לפני היום ההוא בירושלים. איך שהוא אהב
לטייל איתי בירושלים, לא כמו שולה הזאת שכל היום פשוט עומדת לה
עם הבגדים האופנתיים שלה בחלון הראווה, מפתה עוברי אורח לתוך
החנות. יונתן בכלל לא היה ככה, אפילו את חברה שלו, היפה ההיא,
הוא לא פיתה אלא התפתה על ידה. אולי בעצם הוא חיבק אותה מתישהו
ואז זה באמת נחשב כפיתוי כי יונתן היה מחבק מעולה. כשהוא חיבק
אותך, אתה הרגשת את החום מהזרועות שלו, מהגוף שלו ופשוט ידעת
שהוא אוהב - אותך, את החיים. איך הוא חיבק אותי באותו יום בשוק
כשהבחור המזוקן ההוא החליט להפוך לכדור אש, הוא חיבק אותי אז
כמו שהוא לא חיבק אותי בחיים. אחר כך בבית חולים, כשכאב הראש
המזעזע שרדף אותי הפסיק, הלכתי לחבק אותו גם, לנחם אותו, אבל
זה כבר לא היה אותו דבר. החיבוקים שלו היו שונים אחרי זה, לא
מאוזנים, נטו לצד ימין. גם גלי, אימא ואבא הרגישו את זה, אז
תמיד לפני שהם נפגשו אתו הם תמיד הורידו את השעון מהיד כדי שהם
יוכלו לזרום יותר עם החיבוק לצד ימין. גם החברים שלו מקבוצת
הכדורסל באו בהתחלה, אבל גלי אמרה שאימא ביקשה מהם שלא יבואו
יותר כי הם "סתם זיכרונות תפלים שרודפים את הבן שלה". במקום
זה, אימא הכירה ליונתן כמה חברים מהמחלקה בבית חולים, "אנשים
שהוא אמור להסתובב אתם עכשיו". בהתחלה גם בת שבע, החברה היפה
שלו, ביקרה אותו, אבל עם הזמן היא הפסיקה והתחילה להסתובב עם
דוד במקום, בחור די נחמד גם כן. אימא אמרה שהיא "לא הייתה
מסוגלת להסתדר עם חוסר הסימטרייה החדשה של יונתן, ושיונתן
יסתדר טוב מאד גם בלעדיה". לפי דעתי היא פשוט אהבה יותר את
דוד.

אחרי שיונתן חזר הביתה, התחלנו לשחק הרבה בפלייסטיישן ביחד.
יונתן קנה ג'ויסטיק מיוחד עם פחות כפתורים והצליח לנצח אותי
בארבעה מתוך חמישה משחקים בערך. שאלתי אותו אם גם אני יכול
ג'ויסטיק כמו שלו והוא צחק. אחר כך הוא אמר לי שעם כל הנזק
המוחי שלי מהפיגוע וחוסר הסימטרייה המחריד שלו, המשחקים ביחד
נהיו הרבה יותר הוגנים. הוא צחק צחוק קצר וצורם ואני הצטרפתי,
לא יודע למה. יונתן ניסה גם לדבר איתי מדי פעם על מה שקרה ועל
איך אני מרגיש בקשר אליו ובקשר לזה, אבל אמרתי לו שאני מעדיף
לדבר עם כאלו נושאים עם השקט שבשפופרת אז הוא הפסיק לנסות.
אחרי כמה זמן גם הפסקנו לשחק ביחד ויונתן פשוט שכב כל היום
בחדר שלו ובכה. הייתי בא מדי פעם ומנסה לחבק אותו אבל הוא
הרחיק אותי וצעק ש"הכל קרה בגללי" וש"נותרנו זוג יצורים חסרי
תועלת". כמה שבועות מאוחר יותר הוא הפסיק לבכות והבית נהיה
שקט, וביום שבת אחד, גלי באה והתחילה לצעוק עליי.

"זה הכל באשמתך, אני שונאת אותך! שונאת אותך כל כך!" היא
צעקה.
"מה קרה?"
"בגללך..." היא גמגמה מבין הדמעות," בגללך הוא התאבד... בגללך
הוא חתך את הורידים".
"איפה זה הורידים?"
"אני שונאת אותך, אתה נהיית כזה אידיוט, כל כך מטומטם!" היא
צעקה עליי בהיסטריה.
"איפה זה הורידים?"
"פה! פה! אתה רואה דביל? פה!" היא חתכה את  הזרוע שלה בתנועות
מדומות, ממש מתחת לכף היד. הדמעות חנקו אותה.
"אה... הבנתי."
"הבנת מה?" היא זעקה בחוזקה.
"זה בשביל הסימטרייה. את מבינה?" אמרתי וחתכתי בתנועה חדה את
הורידים ביד שמאל ואחר כך ביד ימין, "הסימטרייה, נו, כמו שאימא
אמרה? זוכרת?"
היא הביטה עליי במבט נואש, ניגבה דמעותיה והלכה לכיוון השני.

לא ראיתי את יונתן יותר אחרי השבת הזאת, אבל את גלי ראיתי די
הרבה אחר כך. היא אמרה לי לבוא בכל בוקר בשש עם המפתחות ולפתוח
את החנות שלה בבוקר ואז בערב כשכולם הולכים לסגור את הסורגים
ואת התריס ולנעול הכל במנעול. תמיד הייתי עושה הכל יחד עם שולה
אבל עכשיו היא נהייתה די חסרת תועלת בלי ידיים. עזבתי את שולה
למות בשקט והתיישבתי על הכיסא שלי. אחרי כמה שניות או דקות או
שעות גלי נכנסה דרך חלון הראווה.

"אוי ואבוי", גלי אמרה, "שדדו אותנו".
"או זה, או הקטע עם הטורנדו".
"אתה בסדר לפחות?" היא שאלה.
"אני מצוין, אבל שולה מתה".
היא הביטה על שולה ארוכות ולבסוף מחתה דמעה.
"לא משנה, העיקר שאתה בסדר".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האינסטלטור שוב
דפק לי ברז


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/5/05 20:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה