הוא התבונן בה יושבת על ספסל האבן לבדה, כמו שתמיד הייתה.
הוא ראה את העצב בעיניים שלה. רצה לגעת בה, בלב שלה, אבל
הבדידות שלה הרחיקה אותו.
הוא לא התקשה לראות את הכאב המאופק שלה.
היא פשוט ישבה שם, תיקה המרופט לצידה, ושתקה.
אולי מבחוץ היא נראתה שלווה, אבל הוא ידע שמבפנים היא כל כך
שרוטה, שעוד שריטה אחת היא תתמוטט לגמרי. היא לא תוכל לעמוד
בזה.
הוא התלבט אם לגשת אליה, אולי לנסות בכל זאת להבין, להושיט לה
יד.
חשב שאולי יצליח להציל את הנשמה האבודה, הכואבת הזו.
אבל הבזק המציאות הכה בו, והוא נזכר שהיא והוא באים ממקומות
שונים.
כל כך שונים...
לכן גם אם ינסה- לא יצליח.
הוא הבין שלא יוכל לגעת בה, כי היא כל כך שונה. המחשבה דיכאה
אותו לרגע.

החברה שלו לפתה את ידו בידה, ומשכה אותו משם.
וכך היא ראתה אותו מתרחק ומתרחק ממנה...

כמו כל האחרים.