בדרכי מהעבודה נכנסתי ל"סופר", רק דברים הכרחיים אמרתי לעצמי.
לקחתי סלסלה, כך אני מצליחה לתחום את קניותיי ולקצר את שהותי
במקום. החלטתי שאני קונה רק מה שאני מסוגלת לשאת. בעודי חולפת
ליד מדפי הלחם העמוסים לעייפה, מפיצים ריח שמרים טריים
המעוררים את בלוטות הרוק, ראיתי מולי את בת כיתתי, שמזה עשורים
לא פגשתי.
אני לא אוהבת לפגוש אנשים שלא ראיתי שנים. במיוחד כאלה שלא
הייתי מחוברת אליהם. מפגשים כאלה מצריכים שיחה מאולצת. שיחות
של עדכונים והעברת אינפורמציה - שלא חסרה לי עד לאותו מפגש.
גם אם רציתי לא היה עולה בידי לחמוק מהמפגש הכפוי.
היא עצרה אותי, "שלום דפנה, את לא מזהה אותי?" פתחה בשאלה.  
"אלינור?!" שאלתי-אמרתי, כאילו יש לי ספק.
היה לי ברור שתזהה אותי, אך הופתעתי שהיא זוכרת את שמי.
נראיתי כמעט כמו לפני עשרים וחמש שנה. שיער ארוך גולש, גם אם
מדולדל מעט. אותו צבע שיער (הספר שלי עושה נפלאות), בזכות נעלי
העקב שמרתי על גובהי (שהתקצר עם השנים), גופי נשאר חטוב כשהיה,
תמיד אמרו לי שמעט הקילוגרמים שסיפחתי לעצמי עושים לי רק טוב.

היא לעומת זאת נראתה כאילו הזקנה קפצה עליה. קשה היה להאמין
שפעם היא הייתה מלכת הכיתה. שיערה על צבעו ועיצובו השתנה, גופה
התעבה, מבעד למשקפי הראייה שהרכיבה ראיתי את עיניה הכחולות
שנראו דהויות, וקטנות משזכרתי, שפתיה מכווצות ובפניה קמטי
דאגה, ולמרות הכל היא עומדת מולי בוטחת בעצמה, נחושה לעכבני.
"חשבתי שלא תזהי אותי", אמרה.  
"בחייך, הייתי מזהה אותך ממרחק של קילומטר", שיקרתי במצח
נחושה, "היית דמות כל כך מרכזית שאי אפשר לשכוח אותך."
המתנתי שתשיב במחמאה, אבל לשווא.
"לא מזמן חזרתי מחו"ל", מיהרה לעדכן אותי, ולמרות שלא נשאלה,
הוסיפה: "אני נמצאת אצל הורי כרגע, מחפשת דירה באזור".
האמת שלא עניין אותי מה עשתה בחו"ל, אבל זאת הייתה השאלה
היחידה שהתבקשה ועלתה במוחי, "חזרת מנופש?"
"חשבתי שאת יודעת. אחרי הצבא נסעתי לטייל עם יאיר בארה"ב, את
בטח זוכרת אותו, למד שתי כיתות מעלינו, נבחרנו לזוג השנה
בסילבסטר 80'. הוא חזר לארץ ואני נשארתי שם".
זכרתי במעורפל סיפור לא סגור, שהיה ביניהם.
ידעתי שאימא שלה ילידת ארה"ב ושיש לה שם משפחה אמידה. בכיתה
כולם התקנאו באנגלית השוטפת שלה ובמתנות היקרות שקיבלה. היא
היחידה שהייתה מביאה מצלמה משוכללת לכל טיול כיתתי.
"מה עשית שם כל השנים?" נאלצתי לשתף פעולה. הרגשתי שהיא מכתיבה
את כיוון השיחה למקומות הרצויים לה, הפעם לא התנגדתי. אז, לפני
שנים - כאשר היא קבעה וכולם הלכו אחריה, אני שמרתי על ריחוק,
לא שיתפתי פעולה, לא נהיתי אחריה כשאר הבנות.
"בהתחלה עבדתי בחברה של הדוד שלי, אחרי שנתיים התקבלתי לפקולטה
למשפטים, כשסיימתי השתלבתי במשרד שהתמחה ברישום פטנטים, וכבר
כמה שנים שאני שותפה".
"פטנטים?" תהיתי בקול, מהרהרת ביני לבין עצמי איך שום דבר לא
השתנה. תמיד היו לה "פטנטים", מין תככים קטנים באמצעותם הצליחה
לסובב את כולם על אצבעה הקטנה.
"את לא מתארת לעצמך איזה רעיונות יש לאנשים, מדהים! החל בנעץ
נשלף מאליו וכלה במערכות ניווט חדשניות. אנשים מפתחים גם דברים
הזויים. רק בתחום האהבה לא המציאו פטנט מבריק".
היא עצרה את שטף דיבורה, משהו בעיניה שידר שבירות. לא היה לי
עניין להיכנס בדלת שפתחה עבורי, הרגשתי שהיא כמהה לספר. שתקנו.
כל אחת הייתה מכונסת במחשבותיה. הרגשתי שאין בי את הכוח הנפשי
להמשיך ולהאזין לדבריה. היא החזירה אותי לעבר. היא במרכז
ההתעניינות ושאר הבנות נענות לצרכיה.
משהו בנואשות שלה עורר בי סיפוק. היא, עם כל ההצלחות שלה תופשת
אותי ב"סופר", אחרי שנים של היעדרות, כמעט מתחננת, שאהיה לה
אוזן קשבת. חשתי עוצמה מוזרה. סיטואציה מביכה משהו.
"תשמעי", אמרתי, "אני מאד ממהרת, הבת שלי מחכה לי בבית, אם את
באזור אולי ניפגש פעם לכוס קפה".
"תני לי את מספר הטלפון שלך", עטה עלי לפני שאעלם, "אני אצלצל
אליך. היה לי ממש כיף לראות אותך".
"כן, בטח", עניתי, ובלבי חשבתי 'הכל מראית עין'.

בדרך הביתה עוד הרהרתי בה, נזפתי בעצמי על התנהגותי הבוטה
וחוסר סבלנותי, אך מיד הדפתי כל ניסיון להלקאה עצמית. טל חיכתה
לי, קבענו לצאת היום יחד לקנות לה בגד-ים. הכנתי ארוחה לשתינו,
היא סיימה עבודה בהיסטוריה, שהייתה צריכה להגיש למחרת, התארגנו
ויצאנו לקניון הקרוב.
החנות הייתה עמוסה באמהות ובנערות צעירות, חלקן חטובות גוו ועל
חלקן ניכר שהן בשלבי התבגרותן.  
"אימא, תעבירי לי את הכתום".
"לא, זה גדול מדי".
"תבקשי את המוכרת שתחפש אחד פתוח יותר".
"יש לי בטן איומה, את צריכה לראות איזה בטן שטוחה יש לרותם".
"להמון בנות יש פירסינג בטבור, רק את לא מרשה לי".
"תנסי את ה'שלם', אולי יהיה לך יותר נוח".
מכל עבר נזרקו לחלל האוויר הערות והוראות קצרות סבלנות.
מספר נערות יצאו מהחנות כשהן ממררות בבכי ואמהותיהן המותשות
נשרכות אחריהן. עשרות הדגמים, הצבעוניות העזה, התנועה התזזית
ועומס הקונים יצרו אווירת מתח.
האמת שדי ריחמתי על המוכרות, הן נאלצו לקפל ולתלות את בגדי הים
שוב ושוב, עבודה סיזיפית שכזאת.
ניסיתי להיזכר איך היה בזמני. אז זה היה שונה, סיכמתי לעצמי.
השפע שיש היום גורם לתחושה של פספוס מתמיד.
אני, כשאר האמהות, העברתי לטל את בגדי הים מעל דלת התא. שומעת
אותה רוטנת בחוסר שביעות רצון.
"צאי, שאני אראה, בתוך התא קשה להתרשם, בחוץ האור חזק יותר".
"זה נראה זוועה!" שמעתי אותה מגיבה לדברי.
"מצאתי דגם מדהים, תנסי אותו", אמרתי ותחבתי דרך החרך הצר,
שפתחה לי, ביקיני בבד משובץ, בצבע וורוד, עם ברזלים בחזייה.
כמו זה שהיה לי בנערותי.
"אימא, הגזמת! זה ממש מכוער", ננזפתי, "יצחקו עלי, יש לך טעם
של פעם".
אני לא יודעת איך היא תמיד מצליחה לתת לי הרגשה שאני מיושנת.
הרי הדגמים בחנות הם החדישים ביותר. וחוץ מזה עכשיו זאת אופנת
ה"רטרו", מה שמוכיח שהדגמים של פעם לא היו מכוערים כל כך.
אחרי שמדדה עשרות בגדי ים יצאה מתא ההלבשה כעוסה וזועפת,
ניסיתי לפייסה, הצעתי שננסה במקום אחר או למחרת ושתצרף אליה
חברה, היא רק אמרה שתחשוב על זה ובינתיים מתחשק לה לקנות
גלידה. ישבנו ליד אחד השולחנות. אט, אט הצטנן כעסה.
היא כל כך יפה! שיער שופע תלתלים, עיניים בהירות, גדולות
ומלאות סקרנות, אף קטן, שפתיים מלאות וגזרה דקה. אני כל כך
אוהבת אותה. שתתבגר לאט, שלא תמהר, שתהיה קצת יותר מפויסת עם
עצמה, ביקשתי בלבי.

יוני כבר היה בבית כשחזרנו, "התגעגעתי אליכן בנות", אמר כשהוא
נושק ללחיי ומחבק את טל. "חזרתי מנסיעה והייתי מה זה רעב,
שאכלתי משהו בדרך. רוצות שאכין לכן משהו?"
"לא, אולי יותר מאוחר", אמרה טל והלכה לחדרה.
"קורה משהו עם טלטול?"
"הלכנו לקנות בגד-ים. כרגיל זה היה מסע ייסורים, היא מדדה את
כל החנות ולא מצאה משהו מתאים. עם גוף כמו שיש לה אני לא מבינה
למה היא לא מרוצה?!"
"בחייך! שכחת כבר איך היית בגילה?!"
יוני מחובר לטל בכל נימי נשמתו, הוא רואה בה יצור מושלם, תמיד
יש לו סבלנות אליה, מוכן ומזומן למלא כל משאלה שלה.
"כמעט שכחתי, צלצלה אלינור, השאירה מספר טלפון, ביקשה שתתקשרי
אליה. זאת מישהי שאני מכיר?"
"מה בוער לה?!" סיננתי מבין שפתי וסיפרתי ליוני על הפגישה
ב"סופר".
"דפי, אל תהיי כבדה, תרימי טלפון, תיפגשו בכיף".
"אני לא זוכרת שהייתה בינינו אהבה גדולה בתיכון, אין לנו שום
דבר משותף".
"עברו שנים מאז, אנשים משתנים, וחוץ מזה ממש נחמד להעלות
זיכרונות".
כל כך קל לו עם אנשים, חשבתי לעצמי, הוא תמיד מגלה את הצדדים
הטובים אצלם. אולי הוא צודק, מה כבר יכול להיות, מפגש קצר ולא
מחייב. אולי אופתע ובאמת יהיה נחמד.
הצצתי במספר הטלפון ודחיתי את השיחה למחר.

הלחץ בבית המלאכה למסגרות הורגש היום יותר מתמיד. אחד האומנים
הזמין אצלנו מסגור ליטוגרפיות, לקראת תערוכה. היה עלינו לסיים
את העבודה בתכיפות. התרוצצתי בין העובדים, מנצחת על המלאכה,
מקפידה על הגימור. כשאבי פרש לגמלאות, הציע לי ספק בצחוק ספק
ברצינות לקחת את העסק. בעידודו של יוני, שהיה ער לכך ששבעתי
מעבודתי כרואת חשבון, נעניתי לאתגר. שבע השנים, שאני מנהלת את
בית המלאכה, עשו לי רק טוב. השינוי עורר אותי לחיים.
אני אוהבת את הריחות בבית המלאכה, את הצלילים ואת האווירה,
ובמיוחד את המגע הקרוב כל כך לתמונות, לאוצרות האומנות שהופקדו
בידי.
רק עכשיו הבנתי מה ריגש את אבא שלי כל השנים. כשהייתי מזדמנת
מדי פעם למקום, הוא היה מסביר לי, בפנים קורנות, על כל תמונה
ותמונה, על הצבעים, החומרים, משחקי האור והצל. הוא שלט ברזי
האומנות. אבא אמר לי פעם: "ביום מן הימים תיפול לידייך תמונה
שתשנה את חייך".
הטלפון במשרד צלצל, אלינור הייתה על הקו. 'איך לעזאזל היא מצאה
אותי', חלפה במוחי המחשבה, ומבלי שהספקתי להתחמק, מצאתי את
עצמי נענית להזמנה להיפגש באחד מבתי הקפה בעיר, בסיום העבודה.


כאשר הגעתי למקום, אלינור כבר חיכתה לי.
היא נראתה לי זוהרת מאמש. לבשה חליפה מחויטת, בצבע כחול,
שהדגיש את עיניה הבהירות ונראתה רעננה ומאושרת.
"הזמנתי לי קפה וטוסט, מה להזמין בשבילך?"
"אני מתה מרעב", עניתי, "היה לי כזה עומס שלא הכנסתי כלום לפה.
אשמח לקפה הפוך וטוסט עם בולגרית". באופן מפתיע הרגשתי נינוחה.

אלינור זרתה מלח על הצלחת וטבלה את הטוסט מדי נגיסה, הרימה
עיניה כמתנצלת ואמרה:
"כך אני אוהבת לאכול טוסטים, מאז שאני זוכרת את עצמי".  
"איזה 'קטע'", חייכתי, "ממש כמו טל שלי".
אלינור שאלה אם שמרתי על קשר עם מישהו מבית הספר. סיפרתי לה
שאני פוגשת לעתים את יעל ודנה, שהיו חברותי הטובות בתקופה
ההיא. לא הייתי בטוחה שהיא זוכרת אותן, לא היינו מה"מקובלות".

"האמת היא שלא פעם הרהרתי בך", אמרה להפתעתי, "אני מבינה שאת
נשואה, הבעל שלך נשמע נחמד בטלפון".
"יוני?! בהחלט נשמה טובה, אפשר לומר שהוא החברה הכי טובה
שלי".
"אתם הרבה שנים יחד? פגשת אותו באוניברסיטה?"
"לא. הכרתי אותו בצבא, בבסיס בדרום הארץ. הייתי קצינת קישור
והוא איש מילואים. באחת מהתעסוקות שלו הוא לקח אותי טרמפ
למרכז, ומאז אנחנו ביחד", אמרתי, "יוני הוא בן-אדם מדהים.  כזה
שאפשר לסמוך עליו. הוא מתחבר בקלות לאנשים, טיפוס חברותי. ממש
שונה ממני".
"אני זוכרת שהיית מאד סגורה. תמיד הקרנת ריחוק ואיפוק".
היה מוזר בעיניי שהיא בכלל הבחינה בי אז. אני ממש לא אהבתי
אותה, היא הייתה טיפוס מתנשא ולא פעם הקניטה אותי ופגעה בי.
היא השתייכה לקטגוריה של הילדים שנהגתי להתרחק מהם, כאלה
שערערו לי את הביטחון.
"ואת לעומת זאת היית הכי מקובלת, תמיד במרכז", הגבתי לדבריה.
"עזבי, הכל ב'כאילו'..." הרימה ידה בתנועת ביטול, "כמה ילדים
יש לכם? הבנתי שלאחת קוראים טל".
שוב הפתיעה אותי, מעבר לעובדה שהפכתי למרכז השיחה, התרשמתי
שהיא הקשיבה לדברי, ואפילו זכרה שיש לי בת בשם טל.
"יש לי רק את טל", עניתי בקיצור, בלא שאתכוון להרחיב. לא היה
לי עניין לשתף אותה בבעיות הפוריות שלי.
"ומה אתך? לך יש ילדים?" גלגלתי את השיחה אליה.
"הייתה לי בת", ענתה בלא שהישירה אלי מבטה, בעודה טובלת את
שארית הטוסט במלח.
הצטערתי ששאלתי. הרגשתי תחושת מחנק. איך אני ממשיכה מכאן? מה
זאת אומרת הייתה? מה היא מצפה שאומר עכשיו?
היא לא חיכתה לתגובתי המילולית, הביטה בי והמשיכה בלא שניכרה
בה התרגשות כלשהי: "לפני כארבע עשרה שנה, בתחילת דרכי
המקצועית, היה לי קשר מזדמן עם מישהו במשרד, נכנסתי להריון
והבנתי שזה לא מתאים לי. מכיוון שהמחזור שלי מעולם לא היה
סדיר, התעוררתי מאוחר מדי ולא נותרה לי ברירה אלא ללדת. החלטתי
שאם כבר, אז כדאי שאלד בארץ ואמסור כאן את התינוק לאימוץ.
ילדתי בת, ואחרי כן חזרתי לארה"ב", סיימה את דבריה.
הייתי המומה באיזו פשטות היא מגוללת בפני את הסיפור. לקח לי
דקה או שתיים עד שהצלחתי להגיב: "וזהו? חזרת לחייך כאילו
כלום?"
"למען האמת, לקח לי זמן לעכל את האירוע, אבל היה לי ברור שזה
לא בשבילי".
'אירוע!!! איזו אגוצנטריות. כל כך אופייני לה', חשבתי לעצמי.
"וזה לא מציק לך? איך את חיה עם זה?" לא הבלגתי. ידעתי היטב
מהי כמיהה ללדת תינוק משלך.
"ממש לא. לא כולם בנויים להורות ולחיי משפחה", השיבה חד
משמעית.
"אף פעם לא היית מאוהבת? לא רצית לחלוק את חייך עם מישהו?"
כמישהי שזקוקה לחמימות ולמסגרת המשפחתית התקשיתי להבין.
"פעם הייתי מאוהבת. רק פעם אחת, לפני הרבה שנים, אבל זה היה
חסר סיכוי". היא פתחה את תיק העור שלה ושלפה ממנו תמונה
מנוילנת. "את התמונה הזאת אני נושאת איתי לכל מקום", אמרה
ומסרה אותה לידיי.
עיניי חשכו, הרגשתי שאני מסוחררת, הדם אזל מפני והדופק שלי
הואץ. ראיתי את עצמי - כבת שבע-עשרה, עם צמתי הארוכה, בטיול
השנתי לנגב. נאלמתי דום.
"הייתי מאוהבת בך שנים", אמרה בלא שהורגשה כל מבוכה בקולה.
לגמתי משארית הקפה, מתקשה להתאושש מהלם הוידוי. היא הביטה בי
מחויכת ונינוחה עוד יותר, כמי שפרקה מעל עצמה מעמסה של שנים.
"את נראית כמי שהטילו עליה פצצה", אמרה, כשהיא פוערת את עיניה
הכחולות.
"האמת שכן", אמרתי, "לא ציפיתי לחשיפה כזאת. אני די בשוק".
"אל תראי עגומה כל-כך, אני מבינה את המבוכה שלך, בכלל לא חשבתי
לספר לך, אבל הרגשתי כל-כך נעים ובטוח במחיצתך, שהחלטתי לגלות
לך".
"אני ממש לא מבינה אותך. היית הבחורה הכי מחוזרת. כל ה"נחשבים"
בבית הספר חיפשו את קרבתך. הבנות קנאו בך. היית ה"מלכה". אלי
התייחסת די מגעיל. תמיד ירדת עלי ופגעת בי, השתדלתי להתרחק
ממך, ממש שנאתי אותך!" סוף-סוף אמרתי את מה שלא העזתי לומר לה
בזמנו.
"פחדתי שתגלי. פחדתי שידעו שאני אוהבת אותך. את לא מתארת לך
איך הרגשתי כשהבנתי איזו משמעות יש לך עבורי, ומה אני. נאלצתי
להתמודד לגמרי לבד עם הגילוי הזה. לא היה לי את מי לשתף.
שיחקתי כפי שציפו ממני", אמרה כמתנצלת. זאת הפעם הראשונה
שראיתי עד כמה היא חסרת אונים.
"אבל נסעת עם יאיר לטיול בחו"ל, הייתם חברים, לא?" נאחזתי
במידע שברשותי בניסיון לשמוט את אמיתות דבריה, שגרמו לי להרגיש
ממש רע.
"ניסיתי להתכחש לרגשות שלי, חשבתי שאם יהיה לי חבר התחושות שלי
יחלפו. אחרי כמה חודשים הבנו שזה לא זה ויאיר חזר לארץ. לא
סיפרתי לו עליך".
רווח לי. לא היה לי נוח עם הרעיון.
"בארה"ב היו לי קשרים עם גברים ונשים, אבל לא מצאתי לי את הנפש
התאומה", אמרה, "אני חיה לבד, נהנית מהעבודה ולא נוברת יותר
מדי בעצמי. טוב לי וזהו!" סיימה את דבריה כשעל פניה הבעה
מפויסת.
לאחר שתיקה ממושכת, ומכיוון שהבינה שאני לא יודעת איך להתייחס
לנושא, היא אמרה: "את בטח מצטערת שסיפרתי לך, היית מעדיפה
להשאיר אותי כפי שהצטיירתי בעינייך - מתנשאת ועוקצנית".
"אני באמת לא יודעת, אני צריכה זמן לחשוב על זה", השבתי בקול
שקט.
היא לקחה את תמונתי, הוציאה מהתיק שלה לורד בלתי מחיק ורשמה
מצידה האחורי מספר טלפון.
"אם תרצי את מוזמנת להתקשר אלי".
לקחתי את התמונה ונפרדתי ממנה. כל הדרך הביתה הרגשתי מועקה
איומה.

אני לא יודעת למה, אבל לא סיפרתי ליוני את תוכן שיחתי עם
אלינור, הייתי זקוקה לזמן כדי לעכל את העניין. היה קשה לי
להירגע מהוידוי שלה. שנים אתה מתנהל בתחושה שאתה לא סובל
מישהו, וברגע אחד אתה כבר לא יודע מה אתה מרגיש. מצאתי את עצמי
משחזרת אירועים מבית הספר ולא הצלחתי למצוא אפילו רמז לרגשות
שלה כלפי.
הפריע לי שהחזירה אותי לתקופה בה הייתי כל-כך רגישה וחסרת
ביטחון. כעסתי ששיתפה אותי ברגשות שלה, שחשפה בפני את סודה,
שהתפרצה לחיי. ריחמתי עליה, קינאתי בפתיחות שלה. לא ידעתי מה
לעשות עם השנאה שחשתי אליה, על כל עלבונות העבר.
הייתי בעיקר מבולבלת. היא צדקה, עדיף שהייתה נשארת מאחור, דמות
עוקצנית ומתנשאת. ידעתי שלא אתקשר אליה.

הטלטלה אחזה בי ימים. יוני הרגיש שמשהו עובר עלי, בטח חשב שיש
לי לחץ בעבודה, אך כדרכו לא חיטט, רק חיבק, והציע שנצא לבילוי
משפחתי. טל רצתה שנלך לסרט ואח"כ למסעדה. בעוד יוני המתין בתור
לקופה, ניצלנו שתינו את הזמן לשיטוט בין חלונות הראווה. לפתע
הופיעה מולנו אלינור.
הרגשתי שאוחזת בי סחרחורת קלה, לא התאים לי לפגוש אותה ועוד
עכשיו עם המשפחה. היא ניגשה אלינו כשחיוך נסוך על פניה.
"היי דפנה, מה נשמע?" ובלי להמתין הושיטה ידה לטל, "את בודאי
טל. נעים מאד, אני אלינור", אמרה כמי שמנוסה בהלכות עולם.
"יצאתם לקניות? יש כאן "סיילים" יוצאים מהכלל", הוסיפה. היא
הקרינה בטחון. בפניה לא ניתן היה להבחין באי נוחות כלשהי.
טל נחפזה להגיב לפני שהיה סיפק בידי לענות, "לא, אנחנו הולכים
לסרט", ובפנותה אלי הוסיפה: "אמא, אולי נחפש אחר-כך בגד-ים".
"נראה, אולי", עניתי, "אני רואה שאבא כבר הגיע לקופה, בואי
נזדרז, שנספיק לקנות פופקורן ושתייה לפני שהסרט יתחיל".
"אז שיהיה לכם בילוי נעים", ברכה אותנו אלינור.
"תודה, ביי", נחפזתי לענות, ולהיפרד ממנה.
"אמא, מי זאת הייתה?"
"סתם מישהי, שלמדה איתי מזמן, בתיכון".
"אז איך היא ידעה מי אני?"
"יפה שלי, אני מתגאה בך בכל הזדמנות. בואי, אני רואה שאבא מחפש
אותנו", אמרתי.
כשהתרחקנו חשתי שאלינור עוקבת אחרינו במבטה.

כעבור כחודש קיבלתי מכתב מארה"ב. בתוך המעטפה מצאתי רק תמונה
ישנה של אלינור, בהריון מתקדם. על גב התמונה היא כתבה משפט
אחד:
"עכשיו אני בטוחה - יותר מתמיד - שעשיתי את המעשה הנכון".
ומתחתיו ציינה את תאריך הלידה.

הייתי מבועתת. הפחד זחל לאורך גופי, מציף אותי. רעדתי.
"לא! זה לא נכון! זה לא נכון! זה לא נכון!" מלמלתי לעצמי,
נסערת, מועכת באצבעותיי את התמונה שוב ושוב.

מאז לא שמעתי ממנה.