ג'וזי כץ הגיעה לכאן בימים הקודרים ביותר של שנת 2003. רחובות
תל-אביב הנטבחת היו שוממים ופתח המועדון בו התקיימה ההופעה היה
חסום ומאובטח. על הבמה היתה עדיין דקת-גו להפליא, אלא שקולה
שוב לא היה אותו הקול ששר אז. זה לא שינה הרבה. מי שבא לשם
באותו ערב נמצא שם כדי להשיב אהבה אל חיקה. לשם כך הרי נדברו
ונפגשו, היא והוא, הקהל המתגעגע הזה. מצטנפים-מתכרבלים זה בחיק
זו, כנגד הלילה הדביק שבחוץ, שרק פחי הזבל הירוקים של העיריה
צבעו את ריקותו. כשהציגה את להקת הנגנים שלוותה אותה החמיאה
לאחד מהם, אולי המתופף? שהוא יפה ממש כמו אריק. ממש כמו אריק.
היא לא שלחה יד כדי ללטף את בלוריתו אבל נשמעה כאילו היא עושה
זאת. כמו אריק, אריק של לפני שלושים שנה. אלא ששלושים השנים
חלפו ובעניין זה אין לעשות דבר. איכשהו, היה הכל מכאיב
ומכמיר-לב להפליא. לשמוע ולראות את כל זה בתוככי האולמון הנחבא
אחר גבם של השומרים החמושים, על פיסת ארץ כרותת-גפים זו
שנותרה. לפני שלושים שנה. שלושים ומשהו. לפני שלושים ומשהו
שנים כשהעולם היה כולו עתיד ובעוד שלושים שנים ומשהו אנשים
יצעדו על פני המאדים. לפני שלושים ומשהו שנים, כשהייתי בן חמש
ואהבנו לשבת ולהאזין לתקליט של החיפושיות מבלי להבין את
המילים. |