הפעם הראשונה שידעתי היתה כשזוג עינינו נפגשו. זה היה ממש כמו
בסרטים רק שלא ראיתי אף סרט על הנושא לפני כן. בעצם, תמיד
ידעתי. באיזה מקום בתת-מודע שלי האמת הסתתרה, אבל רק כשנפגשנו
הכל פתאום נהיה ברור. אף אחד לא סיפר לי על זה לפני כן, והחיוך
הזה הסביר הכל. אני בטוחה שמעולם לא פחדתי כמו באותו הרגע: הלב
שלי פעם, הידיים הזיעו, דיברתי כל כך הרבה שטויות, בהיתי
והתעלמתי לחלוטין מבחור מאוד נחמד שניסה להתחיל איתי.

היא שינתה את חיי והיא אפילו לא יודעת. ברגע שהיא סיפרה על
חברה שלה, ברגע שהיא חייכה אלי ברגע שזוג עינינו נפגשו אני
הבנתי מי אני. מעולם לא עשינו שיחת נפש או עברנו את ההכרות
השיטחית שלנו, אבל כבר שנים אנחנו מתראות במקומות שבנות כמונו
מתראות בהם. ושנים היא אומרת לי שלום, נותנת את הנשיקה
המסורתית על הלחי וממשיכה בשלה. ואני נשארת פעורת פה והמומה,
שהנה שוב היתה לי הזדמנות לנסות לזכות במשהו מעבר לזה
ופספסתי.

"אני אוהבת אותך" כל כך הרבה פעמים כמעט אמרתי לה את זה, תמיד
אני עוצרת ב"אני". הרי כמה מזוויע ומשפיל יהיה הרגע הזה שבו
אני אומר לה, שאני אוהבת אותה ושתמיד אהבתי ושאני מכירה אותה
למרות שהיא לא סיפרה לי את כל סודותיה, והיא לא תאמר כלום או
תצחק. איך היא תרגיש אם בחורה מוזרה תבוא ותאמר לה את זה, ולמה
שהיא תאמין? אני לא הייתי מאמינה.

הנה היא שוב, עומדת פה לידי בחדר, ליד המחשב, עומדת ובוכה.
העיניים האלה שגילו לי בעבר מי אני - שוב מספרות סיפור,
מתחננות אלי לחיבוק ואני בשלי, כותבת. מצמוץ אחד והיא נעלמת,
אז בשביל מה להאמין? בשביל מה ליפול בתרמית של תעתועי המוח
שלי? הרי גם אני וגם היא יודעות שזה לא יעבוד כי אם היא תרצה
שאני אכיר אותה, איך היא תצליח אם אני כבר מכירה?

וזהו. הסיפור הזה לעולם לא יעזוב את מחשבתי. הלוואי והייתי
יכולה לומר שהתגברתי, שעברתי הלאה, אבל אני לא מצליחה וכל פעם
שמגיעה פיה חדשה היא נעלמת לקצת אבל הן תמיד הולכות בסוף והיא
תמיד נשארת איתי.