הדמויות:
עירן, שדרן ראדיו רהוט
ליפתן, שדרן רדיו רהוט
חגית, ילדה חיננית אך הבלה

ליפתן:  ועכשיו אנחנו, היינו רוצים להעלות לשידור, את חגית
הבדו, שתספר לנו מהצד שלה את הסיפור הטראגי שזעזע, אה, בלשון
המעטה, את המדינה בשבוע שעבר. חגית?
חגית:  כן?
ליפתן:  שלום לך. אה, קודם כל הייתי רוצה להביע את השתתפותי
ה.., אה, עמוקה בצערך ובצער משפחתך הענפה.
חגית:  כן.
ליפתן:  אוקיי, אז בואי וספרי לנו ולמאזינים מה קרה באותו יום
שלישי נורא, אם אפשר להביע בכך בכלל את גודל האסון שפקד
אתכם.
חגית:  טוב, אז ביום שלישי שעבר..
ליפתן:  אני מבין שכל המשפחה הייתה בבית, נכון?
חגית:  כן, כולנו היינו פה, ו..
עירן:  תזכירי למאזינים שוב איפה אתם גרים?
חגית:  באשדוד.
עירן:  יפה, המשיכי.
חגית:   אז ישבנו פה בסלון אחרי הצהרים, כשלפתע שמענו שני
צעקות..
עירן:  שתי.
חגית:  מה?
עירן:  שתי צעקות, צעקה זו נקבה. המשיכי.
חגית:  אז שמענו (בגיחוך נבוך) שתי צעקות, מחדר השינה של
אפרוחית, שזו אחותי הקטנה זיכרונה לברכה, ורצנו לשם מהר, בשביל
לשמוע מה קרה, ו..
ליפתן:   אני מבין שראיתם מחזה נורא, נכון?
חגית:  כן.
ליפתן:  ספרי למאזינים על כך.
חגית:  ראינו את אחותי אפרוחית זיכרונה לברכה, שוכבת עם עיניים
עצומות על הרצפה, עם מלא דם מסביב, ולידה היו שתי בלוקים ש..
עירן:  שני!
ליפתן:  או שתגיד לבנים, מה זה "בלוקים"?
חגית:  מה?
עירן:  או שתגידי "שני בלוקים", או שתגידי "שתי לבנים", אי
אפשר לערבב.
ליפתן:  תחליטי בין "שני בלוקים" לבין  "שתי לבנים". עדיף "שתי
לבנים".
חגית:  טוב, בסדר. אה.. איך אמרת?
עירן (בכעס): שתי לבנים.
חגית:  שתי לבנים היו שם לידה, וראינו שיש בתקרה מין חור
ענקי..
ליפתן:  אני מבין שזה היה החור שנפער בנפול שתי הלבנים שהרגו
את אפרוחית הקטנה?
חגית:  כן. ואז אחותי האמצעית סירית אמרה: "יו, כל הראש שלה
רטוב!" ואז התקרבנו אליה קצת וראינו שבאמת הראש שלה התרטב
ממשהו..
עירן וליפתן:  נרטב!
עירן (לליפתן):  מה זה צריך להיות, המצב ממש על הפנים. כל קטין
שאנחנו מראיינים בשנתיים האחרונות לא יודע עברית!
ליפתן:  חגית, ספרי למאזינים בת כמה את?
חגית:  שש- עשרה וחצי.
עירן (עצבני): העיקר לראות "רמת אביב ג'" ולדעת בעל פה את כל
השמות והשטויות שהם אומרים שם!
ליפתן:  נו תעזוב אותה, היא קצת נסערת עכשיו..
עירן:  לא, זה מעצבן אותי.
ליפתן:  ספרי לנו חגית, מה ראית אז?
חגית:  ..ואז ראינו שהאקווריום הקטן שהיה לה הפוך לידה וכל
הדגים שהיו בו נשפכו החוצה על השטיח.. חלק מהם היו עדיין
חיים..
ליפתן:  הם פירפרו?
חגית:  מה?
ליפתן:  שאלתי אם הדגים עדיין פירפרו כשמצאתם את אפרוחית
הקטנה, זה חשוב כדי לדעת כמה זמן עבר בין הפיכת האקווריום לזה
שמצאתם אותה.
חגית:  מה הם עשו?
עירן:  טוב, אה, רונית, תסדרו לי שם בהפקה שיחה עם שר החינוך
בסוף הראיון הזה, בסדר?
ליפתן (מנסה להשתלט על המצב): אז חגית, מה לדעתך הקשר בין מותה
הנורא של אפרוחית לבין עניין האקווריום?
חגית:  אנחנו חשבנו שהיא דחפה ת'ראש שלה לתוך הדגים, היא
לפעמים אהבה לעשות את זה כדי לראות אותם מקרוב וכדי להפחיד
אותם.
(כמה שניות שקט)
טוב, אז חשבנו שהיא אולי עשתה את זה, והתהפכה ונתקעה עם הראש
בפנים, ושהיא ניסתה לתפוס משהו כדי לא ליפול היא תפסה באהיל
שלה ותלשה אותו ואז נפלו עליה הלבנות.
עירן:  טוב, אני הולך מפה. (מסדר את ניירותיו ויוצא).
ליפתן (מבולבל): אה.. הבנתי שגם נושא העב"מים והחייזרים שמשגע
את המדינה קשור גם הוא, אה, איכשהו, למקרה שלנו. איך בדיוק?
חגית (צוחקת): אה, זה היה בדיחה של אח שלי. הוא לא התכוון
ברצינות.
ליפתן:  טוב, אני מבין.. אה, את רוצה אולי לומר איזה משהו,
מהלב?
חגית (מתקדרת): כן. אני רוצה להזהיר את כל עם ישראל מהדברים
האלה, שלא יקרה גם לכם ותצטרכו לעבור את הגהנום שאנחנו עוברים.
כל כך קשה לנו, וסבתא לא מפסיקה לבכות!
ליפתן:  לסיום, את רוצה אולי למסור איזה ד"ש?
חגית:  לא.