החברה שלי, רינת, היתה לפעמים שוכבת במיטה כמו בובה מתנפחת.
לפעמים הייתי נושף לה באוזן אחת ורואה איך האוויר החם יוצא לה
מהאוזן השניה. הייתי דוחף לה לשון בעד השפתיים הפשוקות שלה,
והיא היתה משתפת פעולה כמו בובה מכאנית. הייתי מנסה לדחוף לה
אצבעות לכל מיני מקומות בגוף במטרה למלא אותה, לגרום לה להרגיש
ולזוז, אבל היא היתה מתלוננת שהיא עדיין ריקה.

פעם קראתי שיש אנשים חלולים, ממש כמו חליל או מקל במבוק. קשים
מבחוץ וחלולים מבפנים.
תצעק להם לתוך הפה, ותשמע את ההד חוזר מדופן אחת לשניה.

אני חושב שרינת חלולה.
היא לא מבטאת רגש, ואולי אפילו לא מרגישה.
ככה זה כשהמעטפת שלך עשויה מפחדים מתוחים התפורים בחוטי
בדידות, ובפנים יש רק אוויר וריקנות...

יש אנשים שממלאים את עצמם באוכל, בסקס, בסמים, בעבודה, בריגוש,
בספורט. הכל כדי להרגיש חיים, כדי להרגיש.
רינת מילאה את עצמה בכדורים. 43 כדורי שינה.
אני תוהה אם עכשיו היא כבר לא חלולה...