כשאני ומתן היינו מטיילים בחוצות העיר או סתם בחיק הטבע, הייתי
רואה מידי פעם עורב שחור כזפת. הפעם הראשונה הייתה כחודש אחרי
שהתחלנו לצאת. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה, אולם שמתי לב
שאני רואה את העורב השחור הזה עם הצווחות הקולניות כמעט בכל
פעם שנפגשנו בחוץ והייתי בטוחה שמדובר באותו עורב.
"הוא רודף אחריי", אמרתי לו בחרדה.
"הכול בראש שלך", אמר, וכאילו כדי לעצבן הוסיף: "את יודעת
שאומרים בדתות מסוימות שעורבים הם שליחי הגיהינום ובאים לבשר
על המוות?"

הפעם הראשונה שראיתי את העורב הזה, הייתה כשישבנו, מתן ואני
בגינה ואני הגשתי לו כריך עם פסטרמה שהכנתי ואני נשנשתי כריך
עם גבינה. פיסת פסטרמה יצאה מהכריך, והחתול האפור של מתן ישב
לרגליי. קרעתי את הפיסה וזרקתי לחתול שהסתער על הבשר ובדיוק
כשראיתי את העורב מנתר ומציץ עליי, החתול חרחר וצנח על האדמה.
אני יודעת שעורבים אוהבים לאכול פגרים, אבל העורב רק הביט
בחתול, הביט בי ואז לאחר מספר שניות של שהות, עף.
בפעם השנייה, טיילנו מתן ואני ברחוב ועמדנו לקחת את קו 64
לכיוון הבית. הלכנו לכיוון התחנה והעורב קפץ מעל לראשי והתחלתי
לנפנף מעליו, כדי שלא ייתפס לי בשערות. לאחר שעזב האוטובוס את
התחנה והבטנו בו נואשים שפספסנו אותו, הוא התפוצץ כמה שניות
אחר כך. הפעם השלישית קרתה כשביקרנו את הקבר הטרי של אבא שלו
שנהרג בתאונת דרכים. העורב ניקר באדמה התחוחה בזמן שהרב הקריא
תפילות מספר עתיק ומצבת שיש אחת כבדת משקל, התגלגלה במקרה
ממשאית וקברה תחתיה את האימא הבוכייה שלו.
"סיכוי של אחד למיליון...", מלמל הרב, ואני הלכתי לנחם את מתן
על האבלות הכפולה.

"אני עושה לך מזל רע", אמרתי.
"אולי דווקא מזל טוב, כי בזכותך אני שורד...", השיב צוחק.
"אולי כדאי שנפרד, שלא יקרה לך משהו ואני אסבול מייסורי מצפון
כל חיי?", הסברתי בצער ועזבתי.

בסוף כבר לא יכולתי יותר. הרגשתי שהחיים שונאים אותי, שמלאך
המוות רודף אחריי והעורב מחכה לי  כדי להעבירני מבעד לשער
הגיהינום.
ברחתי לים האפל בשעת לילה, מתפשטת כליל ורצה לחיבוק של הים.
העורב ניתר לידי, בתחילה לא שמתי לב אליו בגלל צבע נוצות הזפת
שלו. הוא צחק לי בצחוק מרושע ועיניים נוצצות.
"קח אותי! קח אותי כבר וגאל אותי מייסוריי!", התחננתי, " רק
שלא ייפגעו עוד הנפשות הקרובות אליי!"
"אל תעשי את זה!", מתן צרח מאחוריי, כשהייתי עם רגל רטובה אחת
בים והשנייה טובעת בחול הרך, "אל תתאבדי!"
הוא רץ אליי ועמד ביני לבין הים. "אני אוהב אותך! בלעדייך אין
לי חיים!"
חיבקתי אותו ולחשתי באוזניו: "אני שלך".
הוא התרחק ממני מספר צעדים לאחור, לעומק הים, עטור בחיוך רחב
של אושר.
העורב קרע את הדממה בצווחותיו החדות, מתן נבהל מחמת ההפתעה
ונפל לתוך המים.
בא גל גדול ושטף אותו...