אם יש סיבה שבעטיה התאהבתי בדורון, זו הגומות שלו.
שעות הייתי שוכבת סמוכה אליו, מביטה בעיניו המבריקות, גורמת לו
לחייך ולצחוק בכוונה - רק כדי ללחוץ את ציפורניי הארוכות בתוך
גומותיו, מנסה להעמיקן ולחפור בהן. יכולתי לכתוב ספר שלם על
הבדיחות שסיפרתי על גומותיו המשגעות.
הוא אהב את הבדיחה על העציצים שאפשר לשתול בהן.
לפעמים הוא גם אהב את זאת שאומרת שאם הכנרת תתייבש, יהיו
למדינת ישראל שני מקורות מים בתוך לחייו שרק צריך למלא לשעת
חירום...
אני דווקא נטיתי לבנאלית, זו שבה הייתי שואלת כל פעם מחדש אם
כשנולד, הרופא תקע יתדות בלחייו ועשה בהן חריצים, משל היה פסל
המפסל פסל במפסלת.

הוא היה משיב לי בכך שאמא שלי בטח שיחדה את אלוהים כדי שישקיע
בפיסולי ובעיצובי בזמן שעוד הייתי פרי בוסר בבטנה של אמי, כי
אני יצירת מופת מושלמת אף יותר מפסלה של ונוס ממילו, הפסל
האהוב עליו, אבל אני אמרתי שזה בטח רק בגלל שחסרות לה ידיים.

לדורון נזל הדבש מהשפתיים והייתי מכורה למילותיו. ככה זה כשאת
סומכת על הגבר שלך ומאמינה לו בעיניים עצומות.
וכשהוא זרק אותי, יכולתי רק להצטער שבלילה האחרון שלנו יחד, לא
לקחתי יתד מבית החולים ולא תקעתי בגומות, להשלים את מלאכת
הרופא המיילד, ולרסק לו את הלסתות...