צועדת על החוף העשוי חול ואבנים קטנות באילת. אני מוקפת אנשים,
נוער וילדים שצוחקים ורועשים וצועקים, אבל הם רחוקים ממני מרחק
אלפי שנות אור.
האבנים הזעירות חודרות לי אל בין האצבעות, מכאיבות לעורי העדין
בכפות רגליי. אני צועדת לים בבגד ים קטן, שער אסוף ושנורקל
מחובר למסכה לתוך הים. ים תכול-ירקרק ושקוף.
חם בחוץ, לוהט ממש. השמש קופחת מעליי ללא רחמים. שתיים בצהרים
והשמש בשיאה, מצליפה בי בקרני אור צהובות, משלחת בי קרניים
אולטרה סגולות שאני מקווה שישזפו אותי ולא יסרטנו אותי.

הולכת עמוק לתוך המים, עד שכפות רגליי כבר מתרוממות מעצמן ואין
חול תחתיי. המסכה על העיניים, השנורקל בפה ואני צוללת למים,
מתרחקת כמה שרק אפשר מכל ההמולה, לא מוציאה את הראש בכלל.

והמים עמוקים ומקבלים אותי לתוכם באהבה, עוטפים אותי יחד עם
החסרונות שלי, עם הרוגז, הבדידות, העצב, הדיכאון, הכעס,
האכזבה...
אני תיבת פנדורה, התקווה פרחה מזמן ואילו הים פותח אותי ומפרק
אותי לפיסות, מערסל אותי בגלים קטנים ובזרמים של חום בים
הקר...

אני מרגישה כאילו אני על סמים, מרחפת, בלי משקל פיזי, רק
משקולת-ענק נפשית שמושכת את נשמתי למצולות. אני כבדה, כל כך
כבדה מכל מאגר הדמעות שבעיניי, מכל המכאובים שבלבי, מוחי מוצף
ברוחות סיוטים קטנות וגדולות. ואני קלה, קלה כמו קצף הגלים,
נסחפת עם המים, נותנת להם לקחת אותי לאן שרק ירצו.

שלווה. רוגע. מחייכת לעצמי ואיש לא רואה. צפה על גחוני, צופה
בחולות המים, במספר דגיגים שחורים שתעו בדרך, בכמה אלמוגים
הרוסים, צמיגים ישנים שאנשים חסרי אחריות ואכפתיות זרקו לים
וזנחו לאנחות.
כמו שזנחו אותי.

שקט. דממה. רק אני, הרוח ורחש הגלים. ברקע יש מוזיקה שחורה מבר
רחוק, אבל בתוך המים אין כלום, אפילו לא נשימותיי שפורחות
ועולות מבעד לצינור הפלסטיק כמו נשמות תועות ואבודות שמחפשות
את דרכן בחיים.

אני מתקפלת כמו עובר ברחם ענק של אימא טבע. אני צפה ומרגישה
כמו בימי בראשית, עטופה בבועות ובמים רכים נוזליים שחודרים
לנקבים בגופי ומטהרים את נשמתי החוטאת.

אני רוצה למות. אני רוצה למות כך מאושרת. פרושת איברים במים,
רואה ומצפה למותי בזרועות פתוחות וברגליים פשוקות. אני עייפה
כל כך. ללא שינה בגלל מחשבות טורדניות, בגלל עייפות מתלאות
החיים. אני רק רוצה לישון ולא להתעורר עוד.
אני אירדם תוך כדי ציפה, עד שיבוא גל אדירים ויסתום לי את
השנורקל - כי לבד אני לא יכולה להפסיק לנשום.
אני אפרפר קצת, אני אילחם בסיום המתוק והצפוי ואני אראה איך
הכחול מתחלף בשחור ואולי מתחלף באלומת אור מסנוורת עיניים
ומכווצת אישונים. המוח שלי יפסיק לקבל חמצן ואני אעוף לי
לשמיים, או אהפוך לקצף הגלים כמו בת הים הקטנה שמתה מאהבה
נכזבת.
הלב יפעל בעוצמה, ינסה להעביר דם וחמצן למוח. מצוקה, אזעקה. רק
דקה אני יכולה בלי לנשום, ואחר כך... הריאות יתמלאו במים כמו
נאדי עור שלקחו הקדמונים בטיולם במדבר, מקור המים היחיד שלהם.

כשאהיה זקנה, אני אבוא לאילת. אני איכנס למים עם השנורקל
והמסכה ואני אמות. המחלות שלי לא יורגשו, איש לא יוכל לקבוע אם
אני אחיה או אמות. ומתי.
רק אלוהים יקח אותי אליו.


אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים ביותר.
אני כנראה לא טובה מספיק, כי אותי הוא לא רוצה לקחת...