בשביל מה אני עושה את זה לעצמי?
אני שואלת כל לילה.
בשביל מה?
בשביל ההשפלה?
בשביל הסבל?
החוסר פרגון של הסביבה?
בשביל לבוא כל ערב למקום מלא באנשים שאני לא אוהבת?
להיות בודדה?
בשביל ללמוד בעל פה טקסטים שאני לא מתחברת אליהם?
בשביל לקבל ביקורות על עצמי?
בשביל לעלות לבמה שניצבת מול
אלפיים אנשים שרק מחכים שאני אפול?
בשביל הרגע שבו אני אעמוד מולם,
ואשכח את כל השורות שלי?
בשביל הרגע שאחריו, שבו אני ארוץ מהבמה בהלם,
ואז ארד ואבכה על כך חודשים שפספסתי את ההזדמנות?
בשביל שאני אזכור את השורות, אגיד אותן, אבל הקהל,
אותו קהל שמחכה לנפילתי, ישתעמם וישכח מעצם קיומי?
בשביל העצב, הבכי, השנאה, הקנאה, הבדידות,
השאיפה שהפכה לאובססיה?
בשביל מה?
בשביל הרגע הזה, אותו רגע, שלו אני מחכה כל חיי,
ששווה הכל, הרגע שבו אני אעלה, יגיע תורי לדבר,
לרקוד, לשיר, להראות לכולם מה אני שווה,
להראות לכל אלה שצחקו עליי, שלא תמכו בי,
שהורידו אותי, לכל אלה שניסו להרוס לי,
וירדו עליי והשפילו אותי, שאני לא אתן להם את העונג הזה,
אני יותר טובה מהם, ואני מוכשרת.
פעם אחת להרגיש שאני שווה משהו.
בשביל אותו רגע קטן שיגרום לי להרגיש כמו כוכבת ענקית.
לגעת בשמים. לקחת פיסה מהם לעצמי.
שכל העיניים יהיו נשואות אליי, המבטים, תשומת הלב.
וכשאני אסיים, הם כולם ימחאו לי כפיים. לי. ימחאו כפיים.
הם אהבו אותי, הם רוצים עוד, הם באמת אוהבים אותי!
אני לא לבד. יש לי אותם,
את החום שלהם, את החיזוק שלהם, מי יכול עליי!
הכל בשביל הרגע הקטן הזה, חמש עשרה הדקות של תהילה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.