חבר שלי התאבד יומיים אחרי שחברה שלו זרקה אותו, כדור 5.56 יש
למוח, מוח שלקח לחבר'ה הטובים שלוש שעות לאסוף מכל הרהיטים
בחדר.
הייתה לו הלוויה יפה, לאלעד, אי שם באמצע אוקטובר, לא היה חם
מידי, לא היה קר מידי. השמש עשתה עבודתה נאמנה בייבוש שלוליות
המים - סימנים מהגשם שירד בלילה בו התאבד. להקות ציפורים חלפו
מידי פעם מעל ראשנו, מתענגות מרקיע חסר גבולות, נוטשות בית אחד
לטוב בית חמים יותר.
גם אחותך, כרוב הנוכחים בטקס, כיסתה פניה משקפי-שמש כהים,
שמלתה עשתה ככל שביכולתה להצניע את גופה הבנוי לתלפיות ללא
הואיל.
תמיד הכחשת שאחותך נראית טוב, לא משנה כמה התגרנו בך והצקנו לך
לגביה - מן קונפליקט בין "אחוות הגברים" לבין הקושי להתנתק
מה"אחווה המשפחתית" ולהביע חוות דעת על יופיה, יופי מושלם כמעט
כשלך - עוד עובדה שמעולם לא הסכמת לקבל, לפחות לא מאיתנו, אולי
מכורח ההומופוביה הזאת שלך, לא שלאיש מאיתנו היו כאלה נטיות.
קיבלת חלקה טובה, שם בבית הקברות, בין הדשא המבריק לבין מזרקת
מים שפכפוך מיימיה הזכים משרים אווירה שלוות נפש.
רבים טרחו להגיע, אפילו אנשים מהעבר הרחוק, אפילו אנשים
שנמנענו לברך בברכת שלום גם כשחלפו על פנינו. הוריך עמדו שם,
נתמכים זו בזה, קרובים אך רחוקים. זה לא סוד שמעולם לא הסתדרו
יחד, אמך תמיד הייתה טרודה בלימודי המשפטים, ואביך לא ידע מנוח
מלהשתולל עם מיטב המתהוללות בעיר.
גם החברה הזאת שלך, "גברת לשעבר", הייתה שם, קצת מאחורי כולם,
מעזה ברוב חוצפתה לחלוק לך כבוד אחרון. שנאתי אותה יותר
מששנאתי את עצמי על שלא הייתי איתך כשהיית צריך אותי, אבל אתה
צריך להבין שאני לא איזה גיבור מזדיין, סופרמן מקומי, וגם אני,
כמו כולם, מנסה לחיות מיום ליום.
באקסית שלך בהיתי רוב הטקס, הסקרנות לדעת מה מצאת בה השתלטה
עליי עד שניתקתי כל קשר עם העובדה שהטקס כבר נגמר, והמשכתי
לעמוד שם, עמדתי ובהיתי.
היא נראתה טוב, חברה שלך, גם בבוקר האחרון של ה"שבעה" בחדר
שלי, כשישנה ערומה על המיטה שלי, אותה מיטה עליה אני ואתה
התמסטלנו כמנהגנו בערבי שבת.
כשהיינו מסטולים תמיד דימיינו איך תראה הלוויה שלנו - מי יבוא,
מי יגיד מה, מי יחבק את מי, מי תבכה ומי ישכח ראשון. תמיד
הבטחת שתביא ליצן ללוויה שלי, ואני כקונטרה הבטחתי לך את צוות
הרקדיות של אתי פולישוק, ואם לא אז לפחות את אלי לוזון, סתם
בשביל הקטע.
הרבה מהחבר'ה לא נשאר אחרי שאיבדנו אותך. יניב טס למזרח, לחפש
לעצמו מציאות אחרת. ניר יושב עכשיו באיזה בור ומחכה למחבלים
שאף פעם לא מאכזבים. ניר שכל כבר את מיטב חייליו, נפלו לנגד
עיניו זה אחר זה, מה שהוסיף לגוון העיניים שלו את ניצוץ הטירוף
התמידי. את קורס הקצינים סיים כמצטיין, ומעולם לא טרח לחזור
הביתה. את עזרא לא ראיתי מאז הלוויה, לאחרונה שמעתי שהוא חזר
בתשובה והוא עומד להתחתן עם איזה דוסית מקומבנת ממאה-שערים.
ואני...אני המשכתי לזיין את החברה שלך חצי שנה אחרי שעזבת
אותנו, עד שבוקר אחד התעוררתי לצידה ובישרתי לה ש"זה לא זה".
בכל 18 לחודש אני בא לבקר את האבן הזאת שלך, שמתחתיה אתה שוכב,
יושב קצת, מקשיב לציוץ הציפורים, לפכפוך מי המזרקה, נשאר סתם
ככה שעה או שעתיים - אם לא המשפחה שלך, אז לפחות אני. תמיד אני
דואג לעדכן אותך איזה להקה הוציאה אלבום חדש, איזה להקה
התפרקה, מוסיקה הייתה החיים שלנו עד שכיבית את המערכת שלך,
ונטשת את מאות הדיסקים שאספת עשרים שנה באובססיה חולנית הגובלת
בטירוף.
השתחררתי מהצבא, אתה יודע, על סעיף נפשי, אחרי שריסקתי את הלסת
של המפקד שלי במהלומות קת של M-16,  ועכשיו הוא נעזר בטוש
ודפדפת בשביל להתבטא. אמרו שאני לא כשיר, שיש לי בעיה עם
מסגרות, אולי בגלל זה מעולם לא טרחתי למצוא עבודה.
אני לא יודע אם היה ליצן בהלוויה שלי, צר לי שלא הייתי חי אז
כדי להיות נוכח. התאבדתי בדיוק שנה ויום אחריך. שנה בה ניסיתי
לחזור ולעמוד על הרגליים, כסייח בן יומיים, כקשיש שנפל ממיטתו,
לצערי פניי הוטחו בקרקע שוב ושוב, עד שאיבדתי את הרצון לקום.
כל-כך כעסתי עליך שהתאבדת, אומרים שזה פיתרון סופי לבעיה
זמנית, הם רק מתקשים להבין שהבעיה היא סופית, והפתרון הוא
הזמני. זמני כמו חמש שניות נפילה מקומה עליונה בבנין גבוה,
זמני כמו דימום מוורידים חתוכים עד אובדן הכרה, זמני כמו חנק,
או זמני כמו לסבול את עצמך עד גיל תשעים ושמונה, כשאתה צריך
שיאכילו אותך, ואתה משתין שש פעמים במכנסיים עד שמישהו טורח
להרים אותך לאסלה.
בסוף מישהו יוציא את התקע, זאת רק שאלה של מי ומתי.