למחרת קמתי בבוקר ושמעתי את הציפורים המצייצות מבעד לחלון.
הסטתי את הוילונות והתכוונתי לפתוח את התריסים כשיד נאחזה בפרק
ידי. מייקל ישן ליד החלון ויכול היה להושיט את ידו אליי מבלי
לקום מהמיטה. כשהסתובבתי הוא כבר ישב על המיטה כשרגליו משולבות
והביט בי. פתאום הכתה בפניי המציאות והבנתי שלא חלמתי. הוא
באמת כאן. כמה נחמדים היו רגעי השכחה. אותם רגעים מופלאים של
בוקר בהם אינך זוכר אפילו את שמך. בדרך כלל, תחושת הנמנום
המתוקה נמשכת רק כמה שניות שאחריהן חוזרים לישון או נאלצים
לקום, אך אני לא זוכר כלום גם הרבה אחרי שהשיעורים מתחילים.
"מה השעה?" שאל מייקל.
הבטתי בפרק ידי והבנתי שאין לי שעון. העפתי מבט אל שעון הקיר.
"שבע", אמרתי.
"אז כדאי שתתחיל להתארגן, אתה לא חושב?"
נכנסתי למקלחת וניסיתי לשטוף מעליי את עובדת קיומו. "זה לא
באמת קורה!" מלמלתי לעצמי שוב ושוב. אך מרגע שקלטתי שהוא לא
הולך להיעלם, התחלתי להתעניין בו יותר. מאיפה הוא בא? מה עבר
עליו? ומי הוא בכלל? רק כששמתי את תלבושת בית הספר הבחנתי בכך
שהוא עצמו עוד לא זז מן המיטה.
"אתה לא מתכוון לרדת?" שאלתי. לא ידעתי למה אני שואל, למה אכפת
לי ממה שהוא עושה.
"לרדת?" שאל ועטה על פניו חיוך מסתורי.
"כן, אתה יודע, לרדת למטה. איפה שהשיעורים מתקיימים."
"ולמה אתה חושב שאני לא אבוא ללמוד?" שאל. הוא ישב על קצה
המיטה, מרפקיו על רגליו וראשו שעון על ידיו.
"כי עוד לא התחלת להתארגן."
"אהה..." אמר בקול מהורהר והתרומם. "השעה עכשיו שבע וחצי.
כלומר, יש לי מספיק זמן עד תחילת הלימודים, אתה לא חושב?"
"כן, אבל מה עם ארוחת הבוקר? היא מתחילה בעוד עשר דקות." שוב,
דאגה לא ברורה מצידי.
"ואתה לא חושב שאספיק להגיע?" חייך.
פתאום שמתי לב שהוא בכוונה בוחר לשאול לדעתי. או יותר נכון,
מנסה לכפות את דעתו עליי.
"לא, אני לא חושב שתספיק להגיע, ויודע מה? גם לא ממש אכפת לי."
מיהרתי לצאת מהחדר וטרקתי את הדלת אחריי. רק אחרי שיצאתי הבנתי
שהוא בעצם לא צריך לבוא לארוחה.

ירדתי במדרגות ופניתי במסדרון אל חדר האוכל. בדרך נתקלתי בדוד,
חבר שלי, בערך. החלפנו מילות שלום. מה עשית בחופש? מה המצב? מה
חדש? ושאר שאלות שלא באמת נובעות מהתעניינות. ישבנו לרגע במין
כוך צדדי בקיר ודיברנו על דברים של סתם. ילדים עברו על פנינו
בדרכם לחדר האוכל והחלטנו לקום ולתפוס שולחן. כשנכנסנו ראיתי
את מייקל יושב כבר בפנים. תהיתי איך לא הבחנתי בו, שכן הוא היה
חייב לעבור מולי בדרכו.
אז נכנסנו לאולם, לקחנו אוכל, התיישבנו ו... הממ... אכלנו? גם
מייקל אכל. ואז צצה במוחי תובנה. צדקתי מההתחלה! מייקל הוא לא
באמת ערפד, הוא סתם ילד מטורף בשם מיכאל שחי בסרט. הוא רוצח
אנשים ומתרחק מהשמש, אבל הוא בעצם בנאדם רגיל. אף אחד לא יודע
וההורים שלו פשוט שלחו אותו למקום הזה ואין לי מה לדאוג. טוב,
אולי חוץ מהעובדה שרוצח מטורף ישן איתי בחדר, אבל על זה אפשר
להתגבר.

אחרי האוכל התחילו השיעורים. את השיעור הראשון, שיעור מתמטיקה,
למדתי עם גל. הייתי מאושר. ועכשיו אני אסביר במשוואות:
גל = יפה.
אני = מאוהב.
היא יושבת לפניי = אפשרות להתבונן בה.
שיעורים במתמטיקה = אני אוכל להסביר לה.
אפשרות להתבונן + סיכוי לשיעור פרטי = אני מאושר.
די פשוט, לא? אז זהו, שלא. היא בחרה לשבת במקום אחר (ליד,
תנחשו לבד), ואני עיקמתי את הצוואר בניסיון להסתכל עליה וגם
נתפסתי על ידי המורה. אני שונא אותו. והמורה החליט, בהפגנה
נדירה של רוחב לב, לא לתת שיעורים. לכאורה, חדשות נפלאות.
למעשה, אסון בסדר גודל לאומי. אפילו גדול יותר מהרעלת החתולים
בערים בצפון. הרי כולם יודעים שאני מבין במתמטיקה. גם גל
יודעת, לכן לעתים קרובות היא באה אליי כדי שאסביר לה / אעשה לה
את השיעורים. מה יכול היה לגרום לשיבוש כזה של חוקי הקוסמוס?
מייקל, זה חייב היה להיות הוא. אני לא ידעתי איך הוא עשה זאת,
אבל הייתי בטוח שרק בגללו הפסדתי הזדמנות להיות עם גל. ידעתי
שאני מגזים ושאי אפשר להאשים אדם אחד בכל הצרות שלי, אבל שנאתי
אותו.



בשעת בוקר מאוחרת היא הופיעה, מתנצלת בחינניות על האיחור שלה
בפני המורה לספרות. היא הייתה תלמידה חדשה. היא הייתה יפיפייה
אמיתית, לא בסגנון הפשוט והזול שמושך שריקות ברחוב, היופי שלה
היה מיוחד, מסתורי. היא הייתה מעט נמוכה, אך זה לא השפיע על
מראה הכללי. היה לה שיער כהה שבאור עטה גוון מעט אדמדם. העור
שלה היה לבן, אך לא יותר מדי. באופן הגיוני היא משכה מיד את כל
המבטים. כולל את מבטו של מייקל, שכפי הנראה למד איתי את כל
השיעורים. היא הייתה לבושה במכנס שחור ורחב, חולצה שחורה ועליה
ז'קט משבצות בגווני כחול. על צווארה השתלשל תליון של פנטגרם
לכוד בעיגול שהיווה חלק מסמל הפריון. כמובן שבאותו שלב לא
ידעתי זאת.
"אין לי עדיין תלבושת", זרקה לעבר המורה והתיישבה במקום היחיד
שנותר פנוי.
המורה חילקה סיפור טיפשי בו הגיבורה מתארת, לפרטי פרטים, את
יום חתונתה.
"הגיבורים בסיפור התחתנו ומאז הם חיו יחד לנצח. עכשיו אני רוצה
שתכתבו לי מה היא אהבה בשבילכם? האם אתם מאמינים בחיים יחד
לנצח? ותנמקו למה אתם חושבים כך", אמרה המורה. מסתבר שאיזה זכר
אומלל הציע לה נישואים.
"המורה..." אמרה דניאל בהיסוס והרימה את ידה, "אם חתונה היא
פעם אחת ולתמיד, אז זה בעצם כמו מוות, לא?"
כמה ילדים התחילו לצחקק. המורה החווירה, ורק הפעמון שצלצל הציל
את דניאל מתגובתה.

"תני לי לנחש", אמרתי לה כשנפגשנו ביציאה מהכיתה, "את תישארי
רווקה לנצח, נכון?"
"לא, אני אשאר אלמנה ועשירה לנצח", היא ענתה בחיוך.
"אהה... אז את מחפשת מיליארדר קשיש שיתפגר מהר?" שאלתי.
"למה קשיש? אני נראית לך נקרופילית? אני מחפשת מיליארדר חתיך
וצעיר שיתפגר מהר."
"לא מספיק לך חמישים אחוז מהגירושים, את רוצה להרוג את
הבנאדם?"
"כן."
"אם כך, אז בסדר. כל מה שאת צריכה זה למצוא חתן, לקנות רעל, על
חשבונו כמובן, וזהו, הגשמת את מטרותייך בחיים."
"לא... אני צריכה למצוא חתן, לקנות רעל, לדאוג שהמשטרה לא
תחשוד בי, למצוא נגנים, להקים להקה, לשכור אולפן, על חשבונו
כמובן, ואז הגשמתי את כל מטרותיי בחיים."
"את רוצה להיות זמרת."
"כן."
"אוקי", אמרתי לה. שמתי לב שהתקדמנו ואנחנו כבר בסוף המסדרון.
"אלון", אמרתי והושטתי את היד.
"דניאל", ענתה ותפסה את ידי, "תגיד, אתה יודע איפה בדיוק
לומדים אנגלית? אני בקבוצה של אסתי זיו או משהו."
"בואי, אני אראה לך. גם אני איתה עכשיו", אמרתי והובלתי אותה
לכיתה. בדרך נתקלו בנו מאי, ילדה מעצבנת שחושבת שהיא מלכת
העולם, ושירה, השפוטה שלה שמעולם לא נשמעה מדברת בגוף ראשון.
"אז את התלמידה החדשה?" שאלה מאי בקולה הצייצני.
"תלמידה חדשה, כאילו", חזר ההד.
"כן, דניאל. נעים מאוד."
"ותגידי, את כאילו בכת השטן כזה?"
"לא, אבל אני בכת הסטלן. מה שכן, גם אצלנו פותחים ורידים",
צחקה דניאל.
"איכס... פריקית", אמרה מאי ואמר גם ההד.
"את יודעת מה קרה לאחרון שאמר לי את זה?! גם אני לא. לא שמעתי
ממנו מאז שהניטים שלי נתקעו לו בצוואר", דניאל הפסיקה לצחוק.
ראו בעיניה שהיא נפגעה, למרות החזות הקשוחה.
"יו... איזה מכוערת." "כן... אגלי, סטופיט."
מאי ושירה הלכו.
"אל תתייחסי אליהן, הן פשוט סתומות. לא כולם פה כאלו."
"לא, אבל רובכם..." אמרה במבט מושפל.
"מה?"
"לא חשוב. אל תדאג, לא נעלבתי. זה מעצבן, אבל מתרגלים בסוף",
אמרה והוסיפה חיוך מאולץ.
"עוד יצורים כמו מאי ושירה?"
"ככה קוראים להן? האמת, אני לא יודעת מי מדבר איתי, זה תמיד
מטושטש. תמיד אלו כתמים זוהרים ומסנוורים שמדברים בקול צייצני
ובטון מתפנק. אני אף פעם לא מזהה מי אלו."
צחקתי.

שאר היום עבר חלק. לא נתקלתי במייקל עד ארוחת הצהריים, וגם אז
הוא היה רחוק. אם היה לי האומץ הייתי מסגיר אותו למשטרה. אבל
גם ככה ידעתי שלא יאמינו לי, אז מה הטעם?
ישבתי לאכול עם דניאל שלא הפסיקה להתלונן על האוכל.
"למה הקופים מההנהלה לא יכולים להחליף את הזבל הרדיואקטיבי
הזה, שאני די בטוחה שהוא עדיין חי, במשהו ניתן לעיכול? רצוי
לפחות שיהיה לעיס", רטנה.
"האוכל לא כזה גרוע. ואם את רוצה את יכולה לקנות לעצמך משהו
אחר."
"למה אני צריכה לקנות לעצמי? זו פנימייה ואני שילמתי שכר
לימוד. הם אמורים להאכיל אותי, לא להרעיל אותי", היא דיברה
יותר מתוך צחוק מאשר בכעס או קטנוניות. "איפה אמרת שקונים כאן
אוכל?" שאלה לאחר שהעיסה המוזרה, שהייתה אמורה להיות קציצות
בשר, בלעה לה את המזלג.
"את יכולה גם להכין לעצמך", אמרתי כשכבר הגענו למזנון.
"מה?!"
"את יכולה להכין לך אוכל. יש כל מיני דברים במטבח. בעיקר לחם,
אבל לפעמים מוצאים שם גם איזה ממרח שעוד לא פג תוקף."
"ולמה אתה אומר לי את זה רק עכשיו? בוא!" היא תפסה לי את היד
וגררה אותי עד שהתברר לה שאינה יודעת את הדרך וחזרתי להוביל.

אחרי שדאגנו להשביע את רעבונה, הלכנו ל"פינת הרגיעה". ככה
קוראים לזה כאן. כמה ילדים צפו בטלוויזיה, כמה שיחקו במחשבים,
אחרים רבו על שולחן הסנוקר או הטניס. התיישבנו לנו על פופים
בפינה.
"תגיד, איך קוראים לחתיך הזה מהארוחת צהריים", היא שאלה
פתאום.
"מי?"
"נו... זה עם השיער השחור, הארוך. זה שהסתכלת עליו מוזר כל
הזמן."
"אהה..." נאנחתי, "אני הסתכלתי מוזר?!"
"כן. ונו... אל תשנה נושא. מי זה היה?" פקדה דניאל.
"קוראים לו מיי... אהה... מיכאל." תיקנתי את עצמי מהר.
"אה... ומה היחסים ביניכם? לא נועצים עיניים בכל אחד. אתה
אולי..."
"מה? אהה... הומו? לא. אין בינינו כלום. הוא סתם תלמיד חדש
ובמקרה גם השותף שלי לחדר."
"אז בשל מה המבטים?" המשיכה לחקור.
"סתם. אני לא ממש רוצה לדבר עליו", אמרתי והיא הפסיקה לשאול.
גיליתי שאני יכול לדבר איתה שעות ואהבתי את זה. היו לנו נושאי
עניין משותפים וטעם דומה בדברים רבים, למרות שבאמת, היינו
הפכים מוחלטים. היא הייתה צינית אכזרית שאמרה הכל בפרצוף.
הייתה לה חזות קשוחה ומהורהרת למרות שהיא באמת רק רצתה לעשות
שטויות. היו לה אובססיות לכוכבי רוק ומטאל שהיא העריצה. היא
חלמה להקים להקה משלה בה היא תהיה הסולנית, והיה לה קול מדהים.
היא גם הייתה כשרונית בציור ובכתיבה, בעיקר למגירה, שירים
וסיפורים קצרים שהיא לא הייתה מוכנה להראות לי. היא אהבה טירות
ישנות, מקומות קרים ואפלים ובצורה כפייתית, אולי מדי, את
פינלנד. והיא אהבה אותו.    
היא התקרבה אליו, דיברה איתו. הוא אפילו היה נחמד אליה. הוא
מעולם לא הסכים לדבר איתי עליה. להזכיר, אף במילה, את רגשותיו
אליה. היה לו ניצוץ בעיניים כשהזכרתי אותה וחיוך ציני שלא
ידעתי איך לפרש. ידעתי שהם נפגשים לפעמים בלילה. גם ידעתי שהם
לא עושים כלום חוץ מלדבר ולצחוק אחד עם השני. דניאל סיפרה לי.
הייתי בטוח שהוא סתם משתעשע איתה, אבל שתקתי כי לא רציתי לפגוע
בה.
בתקופה הזו למדתי גם דברים חדשים עליו. הצלחתי להבחין מדי פעם
ברגשות אנושיים שצצים בעיניו. טוב, יכול להיות שטעיתי, אבל ככה
העדפתי לפרש מצבים. הילדים האחרים תמיד שאלו אותי עליו. הם
החליטו שכיוון שאני גר איתו באותו חדר, אני חייב לדעת עליו
משהו. גם אני חשבתי כך. הוא היה הילד החדש והמוזר שמגיע
לשיעורים ומתחמק מיד לאחר מכן. הוא הצליח איכשהו להשיג פטור
משיעורי ספורט, דבר שהעלה יותר שאלות שכן מורנו מעולם לא ויתר
לתלמיד. הוא נהנה מהשמועות, מהרכילויות ומחוסר הוודאות לגביו.
הפעמים היחידות בהן ראו אותו ויכלו גם לדבר איתו, היו במסיבות
בסופי שבוע. למרות שגם אז הוא לא הרבה לבלות בחברת התלמידים
מבית הספר. בהתחלה נעשו מאמצים לברר עליו פרטים, להתקרב אליו,
אך עד מהרה תייגו אותו כחריג והפסיקו לנסות.
הוא היה יוצא בכל ערב. ידעתי מה הוא עושה ועדיין לא עשיתי דבר
כדי לעצור אותו. תירצתי לעצמי שאין שום דבר שאוכל לעשות, ומן
הסתם צדקתי, אבל תחושת האשם סירבה להרפות. התחלתי להדחיק ממוחי
את האמת. התייחסתי אליו כמו כולם, החשבתי אותו לסתם עוד ילד
מוזר. הוא לא הציק לי ביום. לא היה שם בלילה. ובאמת שלא היה על
מה להתלונן. בזמן השיעורים הוא התנהג כמו כל שאר התלמידים
וכמעט שכחתי מה הוא באמת. אפילו התחלתי לקרוא לו מיכאל, רק חבל
שהוא לא ענה.



כבר עבר בערך חודש וחצי מאז תחילת הלימודים. בלילות התחילו
תוקפים אותי חלומות מוזרים. חלמתי על הלילה בו ראיתי אותו
לראשונה, על הנערה ההיא. שמעתי אותה זועקת לעזרה. שמעתי אותו
צוחק. שני השוטרים מהתחנה הסתובבו סביבי ואמרו שהם יודעים. הם
כולם קראו לי רוצח ואמרו שהכל באשמתי. ראיתי את הוורידים שלי
פתוחים וחשתי בדם הזולג גם על צווארי. ואז הכל החל להתערפל
ונפלתי מחוסר הכרה לתוך בריכה של דם. חשבתי שאני טובע עד
שמייקל הושיט יד ומשך אותי לקרקע. הוא חייך חיוך זדוני ורמז לי
להביט למעלה. ראיתי את הירח המלא הכחול שזרח בשמיים מחוסרי
כוכבים. ואז קרה עוד משהו, רק שאיני זוכר.
התעוררתי מזיע במיטתי. מייקל ישב על במיטה ממול והביט בי.
"אז אתה מוכן?"