כשישבתי מול המחשב לנסות לכתוב סיפור המוזה לא הגיעה.
דיברתי איתה והיא אמרה שהיא תגיע בסביבות רבע לשתים-עשרה אבל
היא עדיין לא פה, תמיד זה ככה איתה, היא מגיעה ברגעים שהכי לא
צריך אותה וכשכן צריך אותה היא לא תבוא לעולם, היא מן דווקאית
כזאת המוזה. המוזה היא הבעיה הכי גדולה של רוב האמנים, יש
אמנים שאף-פעם לא הייתה להם את בעיית המוזה, כנראה בגלל שהם
בחרו במוזה נאמנה וטובה.
אני בחרתי במוזה אחת שנשארה להם במבצע זרוקה בסוף החנות,
מהמוזות האלה של השקל תשעים שאפשר למצוא מוזות טובות מהן אפילו
בשוק, אבל אני פעלתי מתוך טיפשות ובחרתי אותה דווקא, מכל
המוזות האחרות שקיימות היום בשוק המוזות הגדול דווקא אותה
בחרתי.
"מוזה!" קראתי לחלל החדר בעצבים, אבל אין קול ואין עונה. המוזה
נשארה לה בפינה החשוכה שלה, מקופלת, עושה מה שעושה, מלאה
ברעיונות עסיסיים ואני רק מחכה לרגע בו היא תחליט להתעורר
ולהתפרץ לתוך החדר בשמחה כדי שסוף סוף אני אוכל לכתוב. עכשיו,
אחרי 10 דקות של ישיבה מתוך תקווה שמתישהו המוזה באמת תגיע,
החלטתי לשבת ולכתוב בעצמי, לראות מה הידיים שלי ירשמו על פיסת
הנייר. אולי הכתיבה הסתמית שלי תעורר את המוזה ממרבצה החשוך
והיא תתעורר ותגיע סוף סוף.
התחלתי לכתוב, כתבתי איזה סיפור טיפשי על איזה משהו לא ברור עם
גבינות, לא אהבתי את הסיפור והעובדה שזה לא עזר למוזה להתעורר
ולהגיע, רק שגעה אותי עוד יותר.
באמצע הכתיבה עצרתי, נשכבתי על המיטה שלי ובהיתי בתקרה הלבנה,
הרחוקה, שרוע במלנכוליה כבדה בגלל המוזה שלי שהחליטה לא להגיע.
לא שזה משהו חריג אבל הפעם זה כבר עבר כל גבול, כי הרי מוזה
שלא מתפקדת כראוי אי אפשר לקרוא לה מוזה.
קמתי והחלטתי לקחת את העניינים לידיים, לקחתי פנס וירדתי לעבר
מרבצה של המוזה שלי, פתחתי את הדלת והבטתי בקופסת הנעליים
שבתוכה מקופלת המוזה שלי. הקופסא התמלאה אבק והכתובת "מוזה"
היטשטשה כמעט לגמרי. הרמתי את המכסה והנחתי אותו בצד.
התקרבתי בשקט לעבר המוזה שפתחה את עיניה בבלבול למראה אור הפנס
הצהוב, הסינטטי המכוון אל תוך עיניה, "מוזה!!!" צרחתי לתוך
אוזניה, היא התפתלה בכאב מעוצמת הצרחה. "מה?!" היא שאלה, "מה
אתה רוצה עכשיו?". "אני רוצה שתבואי! נמאס לי כבר לכתוב
סיפורים חסרי כל טעם ופשר, אני רוצה שיהיו לי סיפורים יפים, עם
עקרונות, עם רמזים מטרימים, עם כל הדברים שסופר צריך. אבל
בלעדיך אני לא יכול לעשות כלום, את לא מבינה? אז הגעתי להחלטה
שאם את, המוזה שלי, אם בכלל אפשר לקרוא לך כך, לא תגיעי למעלה
מיד ותעזרי לי לכתוב את הסיפור אני אחליף אותך בחנות למוזה
נורמאלית, שמגיעה בזמן, שעוזרת, לא כמוך!"
משכתי אותה באוזנה למעלה, לעבר חדרי, שתשב לידי ותעזור לי.
כשהגענו למעלה סגרתי את הדלת והתיישבתי כדי להתחיל לכתוב, אבל
המוזה לא עזרה כלל.
"נו, תעזרי! נמאס ממך כבר את יודעת מה?"
"לא רוצה לעזור!" היא אמרה בנימה של ילד קטן שעושה לך דווקא.
"טוב, אם את לא רוצה לעזור, אז ביי!" אמרתי והצבעתי אל עבר
הדלת, המוזה הסתכלה אלי במבט של כלב עצוב, "צאי!" אמרתי בכעס.

היא יצאה מהחדר ובעצם מהחיים שלי, משאירה אחריה שובל של
רעיונות. כשהיא יצאה החוצה ישבתי על הכיסא שלי וחשבתי מה
לעשות, בסוף הגעתי למסקנה שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא לצאת
עכשיו לחנות המוזות הקרובה ולקנות לי מוזה חדשה, מוזה טובה,
מוזה שתספק את צרכי. לבשתי מכנסים וחולצת כפתורים, ירדתי למטה
לרחוב ונסעתי במכונית שלי לעבר חנות המוזות, עמדתי מול החנות,
על פני עלה חיוך של נוסטלגיה, צעדתי לתוך החנות.
"שלום," אמר המוכר מאחורי הדלפק, "מה תרצה לקנות?"
"תן לי את המוזה המוצלחת ביותר שלך במינימום כסף".
"כמה כסף אתה מוכן לבזבז?" הוא שאל.
"מאה שקלים, זה די והותר אני חושב".
"טוב, בשביל 100 שקלים יש לי פה בשבילך מוזה בסדר גמור, תמיד
יש יותר טובה, אבל זאת תספיק אני משער". הוא הראה לי את המוזה
ואז התחלתי להיזכר בשטויות שהמוזה הקודמת שלי עשתה לי. "אני
מצטער", אמרתי, "אני לא יכול לחזור על טעות פעמיים", הסתובבתי
וברחתי מהחנות בלי להתבונן אחורה. חזרתי הביתה ושקעתי בדפרסיה
עמוקה, ימים עברו ושום סיפור לא נכתב, אפילו לא מילה, בסוף,
אחרי שהבנתי שאין לי סיכוי בתור אמן פניתי לעבודה זולה בתחנות
דלק.
הימים נהיו משעממים מרגע לרגע, ביום הראשון לעבודה הכל היה חדש
ועוד היתה לי התלהבות קלה, מאוד קלה, ולאט לאט הימים עברו והכל
כבר נהיה מוכר וחסר תכלית.
יום אחד, כשעבדתי בעבודה השגרתית והמשעממת שלי בתחנת הדלק עבר
איש עם מכונית יפיפייה ושחורה. "תמלא לי מיכל", הוא אמר.
ניגשתי לפתח הדלק ובדרך ראיתי במושב האחורי משהו שהבהיל
אותי,הזכיר לי את העבר העצוב שלי.  במושב האחורי של המכונית
ישבה המוזה שלי, המוזה הישנה והלא כל כך נאמנה שלי, לבושה
בבגדי מעצבים יפים ומכובדים, מעשנת סיגר שמן של עשירים.
דפקתי על השמשה והיא הסתכלה לעברי, ראיתי איך שהיא הצליחה, איך
שהיא התקדמה, איך שהיא, לשם שינוי, ביצעה את עבודתה כראוי.
תחושת מחנק עלתה אל גרוני. "סיגריה אחרונה", אמרתי בשקט,
הוצאתי סגריה מהכיס והצתתי אותה, זרקתי את הגפרור הבוער על
הרצפה ספוגת הדלק. כמו בחלום, הכל ניצת, התפוצץ יחד איתי ועם
החלומות הלא מוגשמים שלי.