הוי עלובי החיים,
הקמים בבוקרו של אור,
לקראת עמל כפיים,
וחוסים בצל יום שחור.

לא שמחה בפיהם.
רק צער ומכאוב,
כריחו החריף של השום,
וכענף נשבר בחום השרב.

יחפים בתוך רפש
של צואה, בוץ ורמס ,
מתפלשים בעמלו של יום,
וזעה דביקה בידיים.

ילדיהם ערומים למחצה,
כאפרוח שחציו בקע .
סבם מוכה הגורל,
יושב במרכזו של מעגל.

פצעים פתוחים,
חציים מגלידים.
שערם פרוע,
כעולם ינוע.

אמם ברחוב עמדה,
עם ידה לבקש נדבה.
תינוקה בתוך קופסא,
ומעיניה דמעה לא ירדה.

ממול על כסא ריבועי
ושולחן עיגולי  
יושבים שותים ואוכלים,
שותים לשכרה ומתעלמים.

רצועות מעור מונחות על מדרכה
שפע של כסף מוצג בחלון הראווה.
כלב משתין על הקופסא
התינוק זועק מרה

שוטר בכובע קש.
מכניס לכיסו, את המרשרש,
ומכוון את תנועת החיים,
וממעל אין עוד רחמים.

הו קומו! עלובי החיים!
התנערו מאפר חייכם!
צאו לרחובות בהמוניכם!
זעזעו את כל עולמכם!

מי מיבשת אמריקה,
מי מרפיח ועזה
התאחדו וזעקו מרה,
על מנהיגכם שיושבים ברמה.

הוי עלובי החיים!
ההולכים לישון בדלפון,
ורפש סביב עם ריח הריקבון
אוכלים ושותים בשפע, בחלום!

]
גדי רוט
נכתב בשנות ה-80
בטיול בלימה- פרו