יום הזיכרון שלי הוא יום של התמסרות. ברדיו שירים שקטים
שמרטיטים את הלב המפכה, שירים שחולצים את הפקק ממעין הדמעות,
שירים של כאב וגעגוע, שירים מספרים, שירי מצבות. את הצורך לומר
תמיד משהו על מישהו מפנות שתיקה גדולה, הקשבה מרותקת והתייחדות
עם אלה ששכלו ואלה שאינם.
יום הזיכרון שלי הוא יום של היכרות. מקשיבה בשקט לסיפורי
הגבורה והעוז של לוחמים ללא חת, ויותר מכל - לפרטים המתועדים
שמרכיבים את פאזל חייהם הקצרים, תצלומים וקטעי וידאו שצולמו
במצלמה ביתית. כל אחד ואחד מהם יחיד ומיוחד, עולם ומלואו. כולם
בעמדה שווה של עפר ואפר, גל עצמות. על כל אחד מהם תבנית של
אבן, אותיות חרותות הנשטפות מפעם לפעם בגשם ענן או גשם
דמעות...
יום הזיכרון שלי הוא יום של "ניחום אבלים", אך מרחוק. צופה
בתשדירים על המרקע הכחול בשתיקה כואבת, מזדהה עמוקות עם אלה
שחרב עליהם עולמם בנפול חלל, מקשיבה לסיפורי העוצמה של אלה
שאיבדו חלק מעצמם, לאלה שנפשם מרוסקת אך במאמץ עליון מנסים
לשמור על הגוף שלא יתפרק ובצליעה כואבת ממשיכים את שארית הימים
עד אל קו הסיום. ואני, שנמניתי כבר כמה פעמים במתחם השכול,
יודעת מה קשה הדבר, אך בינינו - אין איש לוקח בלעדיות על העצב,
ולבכות - כל אחד יכול.
יום הזיכרון שלי הוא יום של נגיעה, יום של דמעות, אפילו יבשות.
ואז מגיע טקס הנעילה, הגשר בין העצב לשמחה, ומובערים הלפידים
לזכרם של אנשים מיוחדים. דגלים מסודרים בסדר מופתי ומפגינים
מופע מרהיב, מכובדי העם נושאים נאומים וגורפים תשואות ומחיאות
כפיים, ומישהו מאי שם מצית את השמיים בזיקוקי די-נור הנוטפים
אל עינינו שטרם יבשו מדמעות.
יום העצמאות! הזיקוקין הם גורם מטשטש, גורם מתעתע, גורם שבאופן
כלשהו תמיד מצליח להסיח את דעתנו מהאתמול אל העכשיו,  מעביר את
המיקוד שלנו ממשפחות השכול אל משפחות החיים, והכאב והעצב-
חפוים ונבוכים נסוגים לפנות מקומם לנחשולי השמחה הגואה.
ואז מקפלים יפה יפה את הדגלים השחורים ושומרים בארון עד השנה
הבאה, ובמקומם פורשים את דגלי חירותנו הכחולים-לבנים, דגלי
מדינתנו... ישראל.