1.11.2003
השם שלי הוא סבבה אגוזים. ככה הילדים פה קוראים לי בגלל שאני
נותן להם אגוזים מידי שנה. פעם לפני שהיה כאן הבית-ספר היה לי
שם אחר, אבל מאז שבנו לי את עממי ג' מול העיניים, השתנה לי
השם והשתנו לי גם החיים.
בתקופה שלפני ה"עממי" הזה היו כאן עצים גדולים ויפים. היכן
שעומדת הברזייה היה עץ אלון מצוי שקראתי לו יענקל'ה. במקום בו
נמצא כעת מגרש הכדורסל היו שתי תאנות אחיות תמי וורדה ואיפה
שעכשיו נמצאת כיתה ד' 3 עמד ארז לבנון גבוה בשם אחמד.
מיד עם תחילת הבניה הבנתי שלא מתאים לי שיבנו כאן "עממי" אך לא
היה ביכולתי לצאת כנגד העניין. בלית ברירה עמדתי מהצד וראיתי
טרקטורים צהובים חלודים ומטרטרים משטחים את אחמד תמי ורדה
ויענקל'ה לנסורת ופצפוצים ואז מקימים מעל לשורשיהם ברזייה ,
מגרש וכיתה. לא חלפו אלא מספר חודשים מאז הופעת הטרקטור הראשון
וכבר עמד מולי בית-ספר שלם על כל החבילה ה"עממית" הרגילה
שמתלווה אליו.
אף פעם לא הייתי ליד בית ספר קודם, חשבתי שאחרי הבניה יחזרו
השקט והשלווה. ב 1 בספטמבר כשמאות ילדים צווחו, בכו, צעקו,
וייללו - רצו, נפלו, דילגו וזחלו מסביבי הבנתי שחיי הולכים
להשתנות לתקופה הקרובה.
זה לקח לי מספר חודשים עד שהתחלתי להתרגל לרעיון. אני לא אומר
שחס וחלילה נהניתי מהעניין אבל הילדים חיבבו אותי בגלל האגוזים
ונתנו לי יחס חם וגם שם חדש. הרגשתי שאני יכול להתמודד עם
העניין ואכן התמודדתי עמו במשך 4 שנים רעשניות אך פוריות. השנה
היתה יכולה להיות השנה השקטה החמישית אלמלא ילד בלונדיני אחד
שקצת אחרי החגים התחיל ללמוד בבית-הספר.
הוא הגיע מאמריקה והצטרף באמצע השנה לכיתה ד' 3. מהבוקר
הראשון שלו ב"עממי" הוא התחיל להרוס לי את החיים עם המנהג
המטונף הזה שהיה לו. באותו הבוקר ובכל אחד מהבקרים שבאו אחריו
הילד הזה היה יוצא מהכיתה בשיעור השני, זה שבין תשע לעשר, הולך
אל החצר האחורית, מוריד את מכנסיו ומחרבן בדיוק מתחתי. אפילו
בשבתות הוא היה מגיע משחק עם שאר הילדים כדורגל וכשכולם הלכו
הוא היה נשאר ומחרבן. חודשים שחייתי ככה וכבודי מושפל לאדמה
מידי יום ביומו. צחנת הצואה אפפה אותי באופן תמידי וכך גם ענן
זבובים שחור ומזמזם. הילדים כבר לא היו נחמדים אלי והתחילו
מתרחקים ממנו, עוקפים אותי במעגל גדול תוך שהם מחישים את צעדם
ומחפים על נשימתם בחולצת בית-הספר שלגופם. כאשר החלו גם לקרוא
לי בשמות גנאי שהתחרזו עם מסריחוליק וחרבנונה באמת איבדתי את
עשתונותי. טבע נוח יש לי ואינני מתרתח בקלות אך הילד הזה פשוט
דחף אותי לצעד קיצוני. לאחר שבמשך כמעט חודש התבשל במוחי
הרעיון יצאתי בשבוע שעבר ועקבתי אחרי הילד לביתו. נעמדתי שקט
ודומם אל מול חלון חדרו וחיכיתי לרדת הלילה. ממש עם צאת הירח,
הוצאתי את הילד מהמיטה, תקעתי ענף בפיו להשתיק את צריחתו
ואחזתי בו בכח. אז נשאתי אותו למקומי שמול ה"עממי" ובאושר
עילאי קברתי אותו עמוק באדמה מתחת לשורשי האגוז הארוכים
והמסועפים שלי.
זהו, ריח הצואה כבר התפוגג, עמו חלפה גם תחושת ההשפלה ובמקומה
ממלאת אותי שוב תחושה מלבלבת. כמו שהילדים מסביבי תמיד אומרים
עכשיו הכל סבבה אגוזים.
אפילו המצאתי לי שיר כזה ואני מזמזם אותי אותו שוב ושוב בין
עלי הירוקים -
"החיים הרבה יותר יפים
כשילדים בלונדינים קטנים
על סבבה אגוזים כבר לא מחרבנים
אלא מתחת לשורשיו קבורים" |
