מחר, סוף סוף, מתחיל בית ספר. אחרי שבועים שכולם כבר לומדים,
נכנס תלמיד חדש כמוני למסגרת הלימודית. ממש חיכיתי לזה. אחרי
שכולם כבר מכירים, אני בא. אחרי שכולם כבר יודעים לאן הולכים,
אני בא. ואנ'לא יודע כלום, ואנ'לא מכיר אף'חד. מחר הולך להיות
יום מפחיד. כל הזמן, איכשהו, שמעתי כמה קשה זה לעבור בית ספר,
ואף פעם לא תארתי את זה ככה. אז נכון, אנשים חדשים, בית ספר
חדש, עיר חדשה, וכל זה. אבל כשזה גם מדינה חדשה, ושפה חדשה, זה
הרבה יותר קשה, אני חושב. הרבה יותר מפחיד, זה בטוח. וזה לא
שאני לא טוב באנגלית, נהפוכו, אני דווקא די טוב בזה. אבל זה
שזה לא שפת אם שלי, ואני צריך לדבר עכשיו ככה איזה 7 שעות
ביום, ממש ממש מפחיד אותי. אני כל כך נהנתי בחופש הזה. עשיתי
הרבה דברים שלא עשיתי אף פעם. ועכשיו, אני שוב חוזר למסגרת
מתאבדת של חיים ומוות. מה אני אעשה עכשיו בהפסקה? לאן אני אמור
ללכת? עם מי לדבר? אנ'לא יודע. אני משער שאני ישב בכיתה עם
הדיסקמן (שאנ'לא מוצא), ואשמע את Eleanor Rigby כל הזמן.
מפחיד. וגם אני אמות. אבל אותי יבואו לבקר. כל המשפחה תהיה שם.
והם דווקא אהבו אותי. או את מה שהם חשבו שאני. והם לא הכירו
אותי. והם לא יכירו. המשפחה בחיים לא תכיר אותי. ואולי כמה
חברים טובים יכירו אותי. והפסיכולוג, שהיה דווקא חבר טוב, אבל
גם הוא הלך, כמו כולם (ולמה יש לי תחושה שלקחתי את זה משיר של
היהודים?). רק אנשים שאהבתי, ואני עדיין אוהב, מכירים אותי
באמת. אפילו החברה האחרונה שלי לא הכירה (בשלב זה קמתי רגע
מהכיסא והלכתי להרוג יתוש ענק שלא הפסיק לבקש למות) אותי, וזה
כי לא אהבתי אותה. הייתי בן זונה אמיתי. ובלי קשר למקצוע של
אמא שלי. אני פשוט הייתי מאנייק לא נורמלי. קשה לי קצת לספר על
זה, אבל אני אגיד את זה במשפט אחד. הייתי גבר טיפוסי, וניסיתי
לגרום לעצמי לאהוב אותה רק בשביל להתחרמן איתה. לא הייתה לי
שום אהבה אמיתית איתה. וזה מה שאני שונא בעצמי. אבל אומרים שזה
בסדר, כי היא הייתה בחורה שאהבה בעיקר חירמונים. למרות שכולם
אומרים שאותי היא אהבה דווקא. מאוד. ואני חושב שזה נכון. היא
עדיין אוהבת אותי. כל הזמן אומרת לי את זה. למרות שאני בצד
השני של העולם.
אבל זה בכלל לא מה שרציתי לדבר עליו, לא על החברה שלי לשעבר,
אלא על בית ספר. כל מה שרציתי להגיד זה שחרא להתחיל בית ספר
חדש בעולם אחר. במיוחד אחרי חופש מלא ניסיון כזה. עכשיו, אחרי
החופש, אני רוצה לנוח. ואם הייתי יכול, לא הייתי הולך מחר לבית
ספר. אבל אין לי ברירה. כמו הרבה דברים אחרים בחיים...
אז מחר אני אלך לבית ספר, ולא אדע לאן ללכת, עד שאבא שלי יסביר
לי שזה הכיתה שלי, ואחר כל זאת הכיתה שלי, וכאן יש את זה, וכאן
את זה. ואנ'לא מאמין שאני הולך ללבוש מכנסים קצרים. לא לבשתי
כאלה כבר שנה לפחות. חוץ מבים. אין לי בכלל מכנסים קצרות. אבל
שיעור ספורט זה שיעור ספורט, ומכנסים קצרות זה מכנסיים קצרות,
ואין לי ברירה, שוב. ואז תהיה הפסקה, ואני אתבאס שאין לי עם מי
ללכת, ואז אני אשאר בכיתה, עם הדיסקמן, ואז שוב שיעור, ואז עוד
כמה דברים, לא יודע עדין איך הולך היום, ואז אני אחכה שיבואו
לקחת אותי בחזרה הביתה.

אבל הכי חשוב, זה שכשאני אחזור, וכולם ישאלו איך היה בבית ספר,
הכי חשוב, זה להגיד שהיה בסדר גמור, ופגשתי מלא חברים חדשים.

וכל זה אחרי שהייתי לבד כל הזמן ובכיתי על איזה חרא לי.