כשהגעתי, הפעוט יובל
ישוב היה על ברכיה.
הכדור הכתום של השמש השוקעת
ריצד בהתגרות מאחורי
וילון הפשתן הלבן, כמו יובל
המסתיר ראשו בתוך חולצה קטנה
ומציץ שוב, מחייך.

ירדנו עם אחיה לרחוב המופז
(אין אור כאור אחר הצהריים האחרון)
ואחותה הצטרפה, מחייכת.
היא סיפרה איך גנבו לה את הארנק,
זה היה לצד שדה סביונים בצד המדרכה.
טיילנו בגינה וברחובות העיר
שמשהו ממנטאליות המושבה נותר בה.

מוקדם יותר, זקנה אחת עזרה לי למצוא את הדרך.
רציתי לטייל איתה ולעלות לביתה,
ואולי שהיא תכבד אותי בפירות ושוקולד פרוגרס
כמו שסבא שלי תמיד היה.

כמתבוננת מהצד הייתי
בתמונה אימפרסיוניסטית של
אחר צהריים שלו בשדה.
הם לא ידעו.

והאור האחרון והשמש הכתומה
כמזנקים היו לקראת הערב,
כמוני, הנוהה.