מוקדש לרואים - המדמיינים שהם עיוורים

                   "מה שידוע כסמסרה הזו (תופעת העולם)
           הוא אך חלומה המקורי של הז'יוה (הבריה הראשונה).
                  חלומה של הז'יוה איננו כחלומו של אדם;
                   חלומה של הז'יוה נחווה כמצב הערות.
                   משום כך נחשב מצב הערות כחלום.
                  החלום הארוך של הז'יוה מתגשם מיד,
                  למרות שהוא לא מציאותי ולא ממשי.
                         הז'יוה עוברת מחלום אחד
                         למשנהו בתוך אותו חלום."

                     {יוגה וסישטהא - סוומי ונקטסננדה}

                                 - גוונים של חושך -

יהא שמי
נודע כ"הנוסע";
גשם ראשון
{בשו}

תומודצ'י גרר את רגליו לאורך הרחוב העכור, על מדרכה שרק פס לבן
הפריד בינה לבין הכביש. שערו הארוך התנופף מתחת לכתפיו ומעילו
הכהה, שירד עד לשוקיו, התנפח מאחוריו כגלימה ברוח. את עיניו
התכולות כתכול השמיים הוא נעץ באספלט, משתדל בכל כוחו להדחיק
את מראות העיר ממוחו. אלמלא היו החוקים מחייבים אותו, היה
עדיין תחת השמיכה שבמיטה בביתו. מעצמו כבר לא היה לו אכפת, אך
פחד להמיט בושה על אביו.
הרנדוו כבר בער בתוכו, אך הוא עדיין לא היה מודע לו; מודע היה
רק לתופעות הלוואי שהוא הצית. מודע היה לזרמים שהפיצו להבי
שיניו החדות והמדויקות. מחשבותיו ורגשותיו היו בעיצומם של
קרבות נוראים. עברו הכה את ההווה כשם שגלים מכים בסלעים,
וחייו, שבין כה אף פעם לא היו נורמאליים, היו במצב של
אנדרלמוסיה מוחלטת. על אף שהקיץ לא מכבר, לאחר שבועיים שבהם
ישן כמעט עשרים שעות ביממה, הוא היה כבד ועייף ורגליו סחבו
בקושי רב את משקל גופו.
טוקיו התעוררה. גם ברחוב שקט זה, שבדרך כלל לא עברו בו מכוניות
רבות, הייתה תנועה ערה בשעה זו. הרחוב היה צר. לא היה זה כביש
חד-סטרי, אך למרות זאת היה מקום למעבר של רכב אחד בלבד, ומפעם
לפעם נאלץ תומודצ'י להיכנס לחצרות הבתים בכדי לאפשר למכוניות
שחלפו בו זמנית, משני הכיוונים, לעבור בנוחות.
הוא הפנה מבט קצר מעבר לגדר האפורה ואחר החזיר מבטו למדרכה;
בחצר בית-הספר התיכון שוטטו נערים ונערות אלה סביב אלה. כולם,
גם אלה ששיחקו כדורסל במגרש, שלחו מבטים מהירים וסקרניים מפעם
לפעם לעבר שער הכניסה. אך כשדמותו של תומודצ'י הופיעה כמראה
תעתועים מעבר לגדר הצפופה, ננעצו בה מבטים ארוכים. למרות הקור
שהקדים ופתח את חודש ספטמבר, הנערים כולם לבשו מכנסיים כחולים
קצרים וגרביים לבנות וארוכות שהגיעו עד לברכיהם. מתחת לז'קט
שתאם בצבעו למכנסיים, לבשו חולצה לבנה, מעונבת בעניבה כהה.
הנערות היו לבושות באופן דומה, אך במקום מכנסיים לבשו חצאית
כהה. שומר גדול ממדים, לבוש במדים כחולים, ובכובע ובכפפות
לבנים, נעמד מול תומודצ'י וחסם את דרכו כשזה התקדם מול השער.
הוא סקר אותו ארוכות מכף רגל ועד ראש. "כל שנה אותו הדבר אתך,"
אמר לו בקול שקט, כדי לא למשוך את תשומת לבם של הנערים החולפים
סביבם. תומודצ'י נשאר במבטו הסגור, הנעוץ באספלט לפניו, והוריד
את ראשו עוד מעט, עד שסנטרו החזק נגע בצווארו. "פשוט את המעיל
הזה אם אתה רוצה להיכנס," הוסיף השומר, זועף. תומודצ'י ציית.
רעד עבר בגופו כשהפקיר אותו לקור, והשומר פער את עיניו; הוא
התבונן במכנסיו הארוכים, בעניבה הלא מהודקת לצווארונו, בשערו
הארוך שהתנופף ברוח. הוא פתח את פיו להעיר לו, אך עצר וחשב
לרגע. לבסוף החליט שאין זה מתפקידו וכדאי שישאיר למורים את
הטיפול בו.
הוא חלף על שער בית-הספר התיכון, בית-הספר התיכון שאמו ניבאה
שאליו יגיע כבר כשהיה בן שלוש. הוא צעד בין הנערים, בולט כמו
בניין מואר בעיר חשוכה. אמנם היו עוד נערים שלא היו יפנים
לחלוטין בחצר, אך הוא היה שונה מכולם; פרט ללבוש המסודר שעטף
אותם, לאף אחד מהנערים לא היה שיער ארוך, ולכולם הייתה אותה
תסרוקת כנועה. לכל יושבי החצר היה מבט משועשע וגדוש סקרנות
שהייתה אף גדולה מהרגיל, שכן היה זה היום הראשון ללימודים
וכולם התרגשו לראות זה את זה לאחר שלושה חודשי חופשה. אך
תומודצ'י צעד כשעיניו כבויות ותקועות באדמה. שיערו הארוך, הדק
והרך התנופף מאחורי כתפיו, מעילו בידו ותיק גב תלוי ברישול על
כתפו הימנית. הוא חלף על פני העיניים שעטפו אותו ונעלם מבעד
לדלת הכניסה הרחבה שהובילה אל כיתות הלימוד. הוא טיפס במדרגות,
אדים יצאו מפיו ולחייו היו כחולות מהקור. צעדיו הדהדו
במסדרונות. תומודצ'י פתח את דלת כיתתו. היא הייתה שוממה
לחלוטין. השבועות האחרונים לא היו קלים עבורו, והוא היה חלש
מאוד. גופו החל לרעוד מקור, והוא לבש בחזרה את המעיל והתיישב
על אחד השולחנות הסמוכים לחלונות. הוא בהה מבעד לזגוגית, טובע
במראות האפרוריים של העיר, בתנועת המכוניות שפליטת מנועם בלטה
מאוד בקור זה, בקיוסקים מעבר לכביש. העולם לא נראה כתמול
שלשום, הוא היה עכור ומדכא יותר. תומודצ'י הביט על חומריות
העיר והיא ייאשה אותו. הוא ניסה להתנחם ברגשות חיוביים, אך לא
הצליח למצוא אותם באף מחשבה. חבריו הטובים לא היו יותר סביבו,
ואת קיוקו שלו, הבחורה היחידה שאהב בכל ימי חייו, לא ראה יותר
מחודש ימים; והיה נדמה לו שלעולם לא יראה אותה עוד. הוא זכר
שזו הייתה בחירה שלו, אך כשסקר את השינויים הרבים שהתרחשו
בתוכו בחודש האחרון, עלה בדעתו שאולי הדברים אינם ממש בשליטתו
כפי שחשב; שהוא נדחק לפינה על ידי משהו שעדיין לא הצליח לראות,
ושאולי הפרידה לא הייתה באמת מרצונו. הכל נראה מתפרק מול
עיניו, בין ידיו, אפילו הקשר לקיוקו שלו. אך אהבתו אליה נותרה
בעינה, אותה הוא חש בלבו בחוזקה.
תומודצ'י שלף סיגריה והציתה. הוא שאף ממנה לאט, עם כל שאיפה
נרגע יותר ויותר. בתקופה זו עישן סיגריות רבות בכל יום, הן
היחידות שהיו מרגיעות אותו, היחידות שאתן תיקשר ללא קושי. בכל
שאיפה מהסיגריה - כך חשב - הוא נאסף בחזרה. הן נתנו סדר בין
מחשבותיו לרגשותיו, שהשתוללו בימים אלה, מתנגחים ללא הפסק.
העישון היווה אי של עונג ושפיות בתוך האוקיינוס ההזוי שבו היה
שרוי. כבר שבועיים שהיה ער בין שלוש לחמש שעות ביום, שבהן נשאר
ספון בביתו, בחדרו. בשעות אלה היה מעשן ללא הפסקה, עובר
מסיגריה לסיגריה, ומשתדל שלא לחשוב כלל, כיוון שמיד היה מסתבך
בזיכרונות או בהזיות. עכשיו, כשישב עם עצמו לבד, כשפני המציאות
הבהבו בתוך מראה כיתת הלימוד, אזר אומץ וניסה לשחזר את
המאורעות האחרונים בחייו ואת משמעותם. הוא עצר בקושי רב את
היסחפותו אחר הזיותיו והביט על עצמו מבחוץ. הוא התבונן בחייו.
למראית עין היה שותף בחיי החברה סביבו, אך הוא חש לפתע תחושה
מוזרה, שאמרה שתמיד בעצם חי בעולם משלו. בנות תמיד כרכרו סביבו
בזכות מראהו המיוחד והוא היה הולך למסיבות ולקולנוע, ותמיד
צמוד לשני חבריו, טאקשי וקאי; "שלושת המוסקטרים", כך כינו
אותם. אך לאחרונה הכל התפרק לחלוטין ותומודצ'י נותר לבדו.
ועכשיו, כשהתבונן מבחוץ, הייתה לו תחושה כאילו תמיד היה לבד.
הוא ראה את אמו. שנים שהכחיש את כעסו. שנים שהדחיק. וכעת,
כשהרנדוו קרב ובא, כשהחיכוך בין העולמות שהסתיר לעצמו, לעולמו
שלו, העלה גצים, כשהאמת נעמדה בהתרסה מולו, אמו הייתה הראשונה
שהופיעה. לא פעם זלגו דמעות מעיניו כשנזכר בדמותה. לא
הזיכרונות עצמם העציבו את תומודצ'י כמו טעם החלל של חייו ללא
אם. טעם ה א י ן. הוא ראה את קיוקו שלו, את עיניה השחורות,
פניה המלאכיות מתחת לשערה הקצוץ, שפתיה הרכות, מגע גופה...  
צמרמורות קשות מנשוא עברו לפתע בגופו וכמעט שמט בלי משים את
הסיגריה מידו. כשמראה עיניו השחיר והזיה טרופה ריחפה מעליו,
הוא התאמץ בכל כוחו להחזיר עצמו לריכוז ולהמשיך להביט בחייו
מבחוץ. אט אט חזר אל קו השפיות ולחשבון הנפש שבו עסק.
אז מוסקטרים כבר לא היו, וקיוקו לא ואמא לא, וחלל כן וגם אבא
כן, שאלמלא הוא, אבני הקיר של חייו - שעכשיו רעדו ואיימו
להתמוטט - היו נופלות על הרצפה בקול רעש גדול.
המציאות קראה לו לפתע. האדמה רעשה בעדינות לכמה שניות; את זאת
לא הרגיש אף אחד מהנערים והנערות שנכנסו והתרוצצו בכיתה,
מחפשים את מקומם בין השולחנות; אך תומודצ'י חש את רעידת האדמה
והתפכח. מאור עיניו חזר אליו ומולו נעמדה המחנכת, שנכנסה ועברה
בין התלמידים, נועצת בו את מבטה. "תומודצ'י!!!" היא נהמה. "מה
יש בין האצבעות שלך?!" חבריו לכיתה השתתקו ולטשו בו מבטם,
מצפים שמבט של מרדנות יהיה מרוח על פניו - אותו מבט שהיה
אופייני לחבורת המוסקטרים - אך במקום זאת, הם ראו רק נער
מבולבל שנעמד חסר אונים, מצפה בראש מורכן לשלם את המחיר על
מעשיו. "חמש-עשרה שנה אני מחנכת ועוד לא ראיתי מישהו שמבזה כך
את בית-הספר!" תומודצ'י לא יכול היה שלא להבחין כי המחנכת לא
כינתה אותו "תומוקון" לאות חיבה, כנהוג. תומודצ'י עמד שפוף,
כשהוא אוחז את ידיו מאחורי גבו, והיה נדמה כאילו עשן הסיגריה
שעלה מאחורי כתפיו יוצא מאוזניו, מה שגרם לכמה נערות לצחקק
מאחורי כף ידן. המחנכת שלחה מבט מהיר בנערות, והן מיד השפילו
עיניהן והסמיקו. אחר השיבה עיניה אל תומודצ'י ואמרה: "בדרך יפה
החלטת לפתוח לנו את שנת הלימודים האחרונה... את הסיגריה שלך
תמשיך לעשן בדרך לביתך, שם גם תישאר עד שתקבל מההנהלה הוראה
אחרת!" תומודצ'י קד קידה קלה ולקול צחקוקים שלא הצליחו להיבלם,
יצא מהכיתה, כששובל של עשן משתרך אחריו.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שהמחנכת סילקה אותו לביתו, למרות
שהפעם נראה כי המעשה שעשה היה חמור ומכעיס במיוחד. היא כבר
זימנה מספר פעמים את אביו לפגישה ותמיד הייתה מנגנת לו את אותה
המנגינה; הייתה אומרת שתומודצ'י נער חכם ונבון, זאת היא רואה
בברור, אך בעיות ההתנהגות שלו קשות מדי ולכן ייכשל ללא ספק.
הייתה אומרת שהוא עז מצח ושאין לו די כבוד למוריו, ודומה
שחברתו הרעה, הזעפנית - בזאת התייחסה, כמובן, לטאקשי וקאי -
משפיעה עליו רבות.
הוא צעד במסדרון, שומע מילים מכאיבות מהדהדות מאחורי גבו.
"קיווינו שהעובדה שטאקשי וקאי לא יהיו אתנו השנה תביא אותך
להתקדמות," אמרה המחנכת לפני שסגרה את דלת הכיתה. הוא ירד
במדרגות וחצה את החצר, חולף על פניו של השומר, שלא היה מופתע
לראותו כלל, ויצא אל הרחוב הקפוא. השיר של המוסקטרים התפזם לו
שוב ושוב בראשו.

גוף פה יש, גם נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה.
גוף פה יש, גם נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה.

הוא הלך בחופזה, פניו קודרים, מעילו הארוך מתנופף אחריו כגלימה
ושערו נופל על עיניו הגדולות. הקור חדר שוב לעצמותיו.

"הרכבת לנישהאי ניפורי תיכנס מיד לרציף מספר שלוש. מחמת הסכנה,
אנא היסוגו אל מעבר לקו הלבן. אני מתכבד להדריך את הנוסעים
הנכבדים. הרכבת לשיבוייה תגיע בעוד חמש דקות לרציף. מחמת
הסכנה, אנא היסוגו אל מעבר לקו הלבן. הרכבת לנישהאי ניפורי
תעצור גם בתחנות הביניים יושהיאמה, נזו ושנדאגי. אני מתכבד
להדריך את הנוסעים הנכבדים. אנא היזהרו שלא לעלות על הרכבת הלא
נכונה. הרכבת לשיבו..."

תומודצ'י נכנס אל תחנת הרכבת, התיישב על אחד הספסלים ובהה
בעוברים והשבים. הייתה זו שעת השיא של היום ועל הרציפים חיכו
מאות אנשים. הקריין לא הפסיק לדבר ברמקול והרעש המתכתי של מפגש
גלגלי הרכבת עם המסילות צרם באוזניו. אט אט היטשטשה התמונה
מולו, והוא שקע, כנוע, לתוך חשכה, ממתין להזיה שהתעתדה לבוא
במהרה.
בהתחלה היה מנסה להלחם בהזיות, אך כבר הגיע למסקנה שזהו בזבוז
אנרגיות לריק והתמסר להן לחלוטין. והן, במקום להקל עליו
מעוצמתן כמחווה על כניעתו, רק גברו והתחזקו, טורפות את אישיותו
כליל. הוא לא ידע לפרש מהותן לעצמו. היו פעמים שראה בתוכן
דברים שקרו בחייו, ופעמים שראה אנשים שלא זכר, שאפילו לא היו
יפנים וגם לבשו בגדים שנראו לו מאוד מוזרים; אך למרות שלא
הכירם, ברגע שראה אותם, חש רגשות גואים בלבו - הוא אהב אותם או
שנא אותם, אך בשום אופן לא הצליח לזהותם.

החשכה החלה להתפוגג. מולו הופיע אגם קטן. הוא הביט סביבו. עצי
דובדבן בשיא פריחתם הדיפו ריח מתקתק, עליהם הוורודים עטו גוון
נעים והמדשאות המטופחות של פארק וינו הבריקו בשמש היוקדת. גוץ
ארוך שיער רץ על הדשא לעבר האגם, מצחקק בהתרגשות וצווח בחדווה.
אביו, מחייך באותו חיוך אהבה של אב לבן, רץ אחריו לאט, בצעדים
קטנים. "הנה אני בא, הנה אני תופס אותך..." הוא התגרה
בתומודצ'י הזאטוט בקול היתולי וכשתפס אותו מאחור, הניף אותו
באוויר בידיו. תומודצ'י המשיך להטיח את רגליו באוויר בדרמטיות
מופגנת, כאילו עדיין היה רץ. כשאביו סיבב אותו ועיניהם נפגשו,
הם הביטו מאושרים אחד בשני. ואל, שהחליט ללמדו לקח שלא ישכח,
השכיבו על הדשא לקול צחקוקיו והחל לדגדגו מתחת לבית השחי.
"לברוח מאבא רצית, עכשיו תראה מה קורה לילד שבורח מאבא, עכשיו
תראה..." והפסיק רק כאשר תומודצ'י כבר התחיל לחרחר מצחוק וקולה
הרגוז של מאריקו נשמע, קורא להם ממרחק.
"ואלסאן, אתה חונק את הילד, ואלסאן! צריך להזדרז, ואלסאן!"
כשתומודצ'י המתבונן שמע את קולה, הציפו געגועים את לבבו. הוא
הפנה מבטו מאביו ומעצמו בן השלוש והביט לאחור. הוא ידע שזו
הזיה, אך כל כך רצה לראות את פני אימו הסמוקים, את זיו עיניה.
לפתע לא חש כל כעס או טינה, רק רצה לראות את אימו ולא בתמונה.
אך דבר מוזר הסתיר לו אותה - קיר מים עמד ביניהם, וכשחיפש את
סופו לא מצא, הוא נמתח מהשמיים עד לאדמה.

המים נטפו, נשמע קולה של הנשמה, תחושת העצב הלא נגמר, צבע
התוגה. ירוק שזור בכחול, טוהר השמיים הנוגעים באדמה. לא כבדים
הם, טיפה-טיפה לחוד, קטלניים כשהם יוצרים איחוד. מוות בשתיקה
קפואה הם מביאים, בכף המאזניים השנייה יש חיים. האם ראה אש
כשמבטו פשפש אחר אמו מבעד למים הקפואים? האם זאת אמת, זה מה
שקרה, האם כבר שם ברחה האהבה? הו הזיה, רצה לצעוק, הו חלום, הו
תעתוע שווא, הפסק להתגרות ובוא מולי, וקבל את נחת זרועי. אל
תפחד, גם אני לא ירא. אם זה המוות שמתבייש לבוא, אמור לו כי
אני כאן, מחכה רק לו. לא אתנגד, לא אברח, לא אצעק, לא אבכה,
כאילו אני יפני גאה. תמים אלך מולו, אמות בין ידיו, בנשמת אבי
נשבעתי שלא אברח משיניו. רק בוא, אשא תחינה לך, אל תביישני
ותכריחני לבוא מולך. לא מסך מים תעמיד, לא זכר ישן, לא געגועים
כואבים, לא עוד עינויים. הפסק לשחק סחור סחור, אחרי הזיית
פרידה זאת אפשר כבר לגמור.

תומודצ'י הקטן ישב מאחור. לידו ישב תומודצ'י הגדול. ואל נהג
ופעם בכמה שניות הסיר עיניו מהכביש, שולח מבט חטוף לעבר אשתו
שישבה לצדו. מאריקו הקפיאה מבטה קדימה ופניה היו חיוורות מאוד.
הקטן הביט באמו ואחר באביו בעיניים גדולות. תומודצ'י הגדול
התמקד באמו, רעב למראה דמותה. בשערה השזור לצמה ארוכה שצבעה
כפחם, בצווארה הצהוב-חיוור, בשמלת המשי המעוטרת בפרחים
צבעוניים. הוא התקרב לכיוון תיבת ההילוכים ורכן לעברה, שם את
אוזנו ליד אפה, מקשיב היטב לנשימותיה השקטות. הביט בעיניה
החומות-המלוכסנות, בריסיה המטופחים, באיפורה המינימליסטי שכה
הלם את פניה העדינות. הוא הביט בידה שאחזה במחברת קטנה. בתוך
המחברת תמיד כתבה את שירי ה"האיקו " שלה. גם מספר משיריו של
המשורר הנודע בשו, אותו היא אהבה, היו מועתקים שם. היו אלה
האגו שלה, אופייה המלכותי ובדידותה, שדחפו אותה לכתוב שירה
מסוג זה; שבימים אלה הייתה שירת האליטות, ובני המשפחות
המיוחסות נהגו לעסוק בה. מאריקו הייתה חייבת להזכיר לעצמה, לבל
חייה עם ואל ישכיחו זאת ממנה, כי היא בת למשפחה שכזאת.
תומודצ'י הביט בה לאורך כל הנסיעה, בכל תנועה שלה, בכל מצמוץ
עיניים, בכל פעם שפיה נפתח. הוא התגעגע אליה מאוד.

תומודצ'י הזאטוט שיחק בחדרו כשקולות הויכוח, שהגיעו מחדר
האירוח, חלפו דרך הקירות הדקים. הוא שמט מידיו את מכוניות
המרוץ הזעירות ויצא אל המסדרון, נכנס לחדר האירוח בהליכה
הססנית והתבונן בשקט בהוריו.
"זאת תהיה בושה למשפחה שלי, אל תשכח את הכבוד שאני מחויבת
אליו. להתחתן איתך זה דבר אחד; להפוך את הבן שלי למנקה רחובות,
זה יפגע בכבוד," אמרה מאריקו.
"אני לא ראיתי שלט שכתוב עליו שהגן הזה מכשיר ילדים לנקות
רחובות," ענה לה ואל.
קולם היה רם מהרגיל, אך הם הקפידו לא לצעוק. חדר האירוח היה
אסתטי ורהיטים רבים לא היו בו. שולחן עץ מכוסה בבד מצדדיו עמד
במרכז ומחברת ההאיקו של אמו הייתה מונחת עליו. כריות צבעוניות
היו מוטלות סביבו על ה"טטאמי", ובין חדר האירוח למטבח, מול דלת
הכניסה לבית, על דרגש קטן, הייתה מונחת ארונית עשויה עץ דובדבן
כהה, היא ה"בוצודאן", המקדש הביתי המסורתי של מאריקו.  
"לא צריך כתוב," היא התאמצה להישאר מאופקת, "לכיתה א' לא יקבל
אותו בית-ספר טוב, בגלל הגן, זה מה שאני מסבירה לך, ואחר כך לא
יוכל גם ללכת לתיכון טוב ולקולג', אני נוגאקי, אתה להבין, אני
נוגאקי, הבן שלי אסור ללכת לגן הזה."
"את נוגאקי, בטח, נוגאקי מאריקוסאן." ואל קד פעמיים כשחיוך
ממזרי על פניו.
אבל מאריקו לא צחקה, היא רק הזעיפה פניה יותר. "אתה לא לצחוק
עכשיו!"
"אבל את מצחיקה, מארי, את מצחיקה. אני שמעתי שזה גן טוב,
וחברים שלו הולכים לשם גם. וזה חצי מחיר מ..." כשהוא ראה
שמאריקו שלו מכניסה את לחייה פנימה, שואפת אוויר ואחר מסננת
אותו בין שיניה, פעולה שהובילה לשריקה חלושה, השתתק והביט בה
ארוכות. היא התבוננה לעברו במבט נוקשה, אך לא הישירה עיניה אל
עיניו אלא הביטה בנקודה דמיונית בצווארו. שיעול קטן של
תומודצ'י שחצה את האוויר המתוח בחדר, גילה את מקומו. אמו שלחה
בו מבט מהיר ובצעדים מהירים וקטנים עזבה את החדר ונכנסה לחדר
השינה, כאשר ואל בעקבותיה ותומודצ'י משתרך אחריהם. "אולי אני
ארשום אותו לגן בבסיס?" הציע בטון מפייס. "ככה הוא יוכל לבוא
איתי כל יום בבוקר ואת תבואי בצהרים, נאכל יחד בחדר האוכל ואז
תחזרו הביתה ביחד." מאריקו שוב סיננה אויר בין שיניה. "טוב?"
שאל.
"לא!" היא כבר כעסה מאוד וכשראתה שהוא מסרב להבין את שפת גופה
נעשתה קצת יותר בוטה. "לא טוב!" ואל שילב ידיו ולמרות נוקשות
רעייתו נשאר לטבול ברוחו הג'ינג'ית המבודחת. תומודצ'י התבונן
בעניין רב במתרחש כשהוא מציץ מבין רגליו של אביו. "אתה לא
יפני, אתה לא להבין כלום," אמרה בייאוש.
"בסדר, אז תסבירי לי, למה לא?" מאריקו שתקה בזעם וואל המשיך
בקלילות, "באיזה מקצוע הוא יעבוד כשיהיה גדול אם הוא יהיה בגן
של הבסיס?"
עיניה של מאריקו ריצדו בין גרונו של ואל לעיניו הגדולות
והעגולות של תומודצ'י. "אתה רק חושב על כסף!"
"אני חושב על החברים שלו, לאן הם הולכים; על הנסיעות; ו... כן,
גם על כסף, זה בטח גם שיקול חשוב."
מאריקו יצאה את חדר השינה בצעדים מהירים, מנסה להתחמק מבנה
הקטן. וואל המשיך לעקוב אחריה. הם נכנסו לחדר הרחצה הרחב.
נחלים, יערות וחיות בר ססגוניות קפצו לעיני תומודצ'י מתוך
ציורי קיר צבעוניים שכיסו את כל הקירות. האמבטיה עצמה הייתה
גבוהה מאוד ועשויה עץ אורן מלא.
"זה אני צריכה לחשוב. אני האשה, אני צריכה לתכנן כלכלת בית,
אתה צריך לעבוד ואני צריכה לדאוג לחינוך שלו." היא הצביעה
בסנטרה על תומודצ'י, שבדיוק נכנס מבעד הדלת, ואז הסמיקה והפנתה
את גבה אליהם.
ואל חייך, אחז בכתפה וסובב אותה אליו בעדינות. "יופי," אמר,
"זה מה שחשוב שיהיה לנו. אנחנו לא צריכים להסכים כל כך מהר,
אבל חשוב שנהיה פתוחים אחד עם השני." הוא השתתק והביט בעיניה,
אך היא לא הישירה מבטה אליו. "אני אוהב אותך, כשראיתי אותך
מייד ידעתי. מה לעשות שאת יפנית, מה לעשות. ומכיוון שאנחנו
באים ממקומות אחרים, לעולם לא נסתדר, אפילו שיש לנו אהבה, אם
לא נהיה פתוחים זה לזה."
הבושה שוב הכניעה את מאריקו והיא נמלטה מידיו.
היא התבוננה מעבר לחלון המטבח, מולה בניינים בני שלוש קומות
בנויים בצפיפות, ביניהם רק מרווח קטן כדי להוציא את פח האשפה.
המטבח עצמו היה קטן מאוד. השולחן היה לוח עץ בעל צירים, שבשעה
זו היה מקופל לקיר. מעל לכיור מתכת, על מדפי עץ, היו מסודרים
כלי בישול חשמליים רבים.
"למה את בורחת, אל תחושי לא בנוח, דברי," אמר ואל שנעמד
מאחוריה.
"אבל אשה יפנית, זה נגד החינוך, אסור לדבר לא טוב לבעל," ענתה
מאריקו.
"אבל זה טוב, זה טוב, אם לא נדבר על בעיות לא נפתור אותן."
"אבל זה טוב - אתה רואה מה אתה אומר, אתה לא מבין אותי בכלל אם
אתה אומר שזה טוב. אתה על הכל צריך לדבר! דברים צריכים להיות
קצרים! אתה גר ביפן, נשוי ליפנית, אתה צריך להבין בלי הרבה
מילים, אחרת אף פעם לא תבין."
"אבל אני לא מבין, את כבר שבועות לא מדברת, רק מסננת אויר בין
שינייך בלי הפסקה, מה יש לך? הסתובבי אליי ודברי! מצטער שאני
לא יפני, אני מצטער שאני לא מבין בלי מילים, אם לא תדברי איתי
אני לא אדע מה טוב ומה לא, ואת גם לא תביני אותי."
"לנו יש משפט; אלה היודעים אינם מדברים ואלו המדברים אינם
יודעים," מאריקו הפטירה לעברו.
"מי זה 'לנו'? את חייבת להבין שיש כאן 'לנו' חדש לגמרי,
וב'לנו' הזה דווקא חייבים לדבר, כדי לדעת; אחרת לא נדע מה את
מרגישה, מה אני מרגיש, איפה החוט המקשר; אחרת יכולה למות לנו
האהבה." הוא תפס שוב בכתפה וסובב אותה אליו, ומאריקו תקעה מבט
בצווארו. "יש הרבה דברים שהם לא בסדר, מארי, ואנחנו צריכים
לעמוד מולם. למשל, למה את לא מביטה לי בעיניים?!"
"זה לא מכובד להביט..."
"אני יודע מה את חושבת," קטע אותה, "אבל את יכולה להבין בעניין
הפשוט הזה, למשל, שמאיפה שאני בא, זה דווקא לא מכובד להוריד את
העיניים מבן שיחתך, ועל אחת כמה וכמה כשבני זוג משוחחים. זה
מראה על חוסר פתיחות, ואלו פערים פשוטים... אנחנו נשואים כבר
שלוש שנים וחצי ועוד לא גישרנו על הפערים האלה." מאריקו הישירה
עיניה אל עיניו. עיניה הכהות העבירו בו רעד קל ופיזרו את קו
מחשבתו. אחרי רגעים ארוכים שבהם התאמץ לאסוף עצמו מולה, אמר,
"יופי... עכשיו... ברור שאת לא מרוצה, אני רואה שיש לך מטען,
בואי... בלי פחד...  אמרי לי..."
מאריקו נשמה עמוקות לפני שדיברה. "אולי באמריקה יש חוקים
אחרים, אבל אתה ביפן, אתה להתחתן עם יפנית, יפנית בת למשפחה
מכובדת, נוגאקי משפחה, ושומרת על חוקים!" היא הרכינה מבטה
לצווארו וואל המתין בשקט עד שתמשיך. "וחוק זה שהאבא עובד ומביא
כסף לאשה, ואשה מנהלת את הכסף, נותנת קצת לאבא שיהיה לו מה
לחיות, והשאר מנהלת מה שצריך." היא הרימה לרגע עיניה אל עיניו
והפילה אותן שוב לצווארו. "ואת הילד היא לחנך, והיא לדעת לאן
הוא צריך ללכת לגן ולחוגים ולבית-הספר... ובגלל שאתה רוצה שהכל
פתוח וכולם מחליטים ומדברים על הכל, שום דבר לא קורה כמו
שצריך. תראה את השיער שלו, ארוך כמו ילדה, איזה ילד יפני יש עם
כזה שיער..."
"אל תאשימי אותי בזה," הוא התפרץ לדבריה, "את יודעת איך הוא
צורח כשהמספריים מתקרבים אליו. אם את יכולה לספר אותו, אז
בבק..."
תומודצ'י עיקם את אפו, בזמן שמאריקו הישירה מבטה אל עיניו של
ואל והתפרצה לדבריו. "בטח מאשימה, כי אתה כבר חינכת אותו שהכל
אפשר, בגלל זה הוא בוכה. אמרתי לך צריך לבוא אליו בלילה בלי
שידע, ככה אבא שלי, שיש לו לדעת מה זה כבוד, היה עושה."
"אז את ממש לא מבינה אותי, אני לא חושב שצריך להרשות לו הכל,
אבל יותר חשוב ללמד אותו שיש חופש בחירה ושהוא חופשי להשתמש
בו, כבר מגיל צעיר."
"זה אסון! יש חוק! יש הרבה חוקים! אני כבר לא יודעת למה לצפות
ממך, אני כבר לא יודעת איך לצפות מתומודצ'י להתנהג בצורה
מכובדת לפי חוקים שאבא שלו אפילו לא רוצה ללמוד. צריך להיות
כבוד. אתה לא יודע כבוד!"
"אבל מארי שלי, את שוכחת שדרך החיים שלי מתייחסת לדברים
מסוימים כדברים מכובדים, כשאצלכם הם נחשבים לביזיון, כמו המבט
בעיניים שלך שאת תוקעת למטה. את שוכחת שתומודצ'י נולד לשתי
תרבויות, ובמאבקים כאלה אנחנו יכולים להפוך את זה לחסרון
וכשלון, ואנחנו יכולים גם להפוך את זה להצלחה. אם, כשנעבור
לאמריקה, הוא לא ידע להתנהג ב..."
"למה ללכת לאמריקה, לנו טוב פה בטוקיו!" פרצה שוב לדבריו. "אתה
יכול ללכת לאמריקה, אבל אנחנו לא ללכת לשם, אני לא ללכת לשם."
"על מה את מדברת? דיברנו על זה. אמרנו שבבוא הזמן, אחרי שנתבסס
כלכלית, נעבור לאמריקה."
"אני לא להגיד שום דבר."
"את כן להגיד," חיקה את האנגלית הקלוקלת שלה, "אני דיברתי על
זה הרבה פעמים ואת אף פעם לא התנגדת."
פניו של ואל זעמו ודמעות פרצו מעיניה של מאריקו. "לא אמרתי אף
פעם שאני באה, אתה התחלת לדבר ואני לא להתנגד, כי לא מתפקידה
של האשה להתנגד לבעלה, רק לענות לו בנימוס, אבל אני לא להסכים
שום דבר."
"אז למה אני מתאמץ כל הזמן, למה אני חוסך..." הוא הפסיק את
המשפט באמצע, כשהשגיח שקולו התרומם יותר מדי. הוא לא נהג
לכעוס, אך האכזבה שהציפה אותו השתלטה עליו. הוא רצה לשמוע מה
עומד מאחורי השתיקה הארוכה שהשתלטה על מאריקו בחודשים
האחרונים, ורצה להישאר פתוח ומקשיב, אבל הכאיב לו כל כך כשהבין
שתוכניותיו לעתיד, שכה ציפה להן, אינן אפשריות כלל. הוא התאמץ
לכמוס את להט רגשותיו בבטנו, לא לאפשר להם להתגשם בהבעת פניו,
אך נכשל.
וכשמאריקו ראתה את פניו נולד בה פחד שליבה את כעסה עוד יותר.
"אתה לא אכפת לך כבוד של משפחה," המשיכה מאריקו בעיניים
רטובות, עם מבט של זאבה פצועה, לזרות מלח על פצעיו. "אתה אומר
בעצמך, אתה חוסך, אתה מתכנן עתיד של תומוקון, אתה יודע איך
לעשות, אז תחנך אתה תומוקון, מה אתה צריך אותי, מה אני שווה?"
הדמעות השתלטו כבר על קולה, היא כיסתה פיה בידה וניסתה להירגע,
אך רגשות תסכול כיווצו את בטנה והיא ברחה מהמטבח  וסגרה אחריה
את דלת חדר השינה. ואל, ששרירי גופו רפו, אחז בידית החלון.

השתנקויות, התייפחויות דקיקות של אימו, עצב הזיכרון - הוציאו
את תומודצ'י ממראות ההזיה. הוא התקפל סביב בטנו כשבלול, חלוש
וחיוור, על ספסל התחנה.
"הרכבת לשיבוייה תכנס בעוד דקה לרציף מספר חמש. מחמת הסכנה,
אנא היסוגו אל מעבר לקו הלבן. אני מתכבד להדריך את הנוסעים
הנכבדים. אנא היזהרו שלא לעלות על הרכבת הלא נכונה. הרכבת
לשיבוייה תעצור גם בנגשי מצוברה, אני מתכבד..."
הידיעות הכרוזות המונוטוניות הדהדו בראשו, סחררו אותו, והוא
נאנח. בחילה נוראה החלה משתלטת עליו והוא השתדל לנשום עמוק
ולהרגיע את גופו כדי לצאת מהטראומה שאחזה בו. האנשים שישבו
לצדו קמו ממקומם והתרחקו מהספסל. עוברי אורח לבושים בחליפות
ומגולחים למשעי לטשו בו מבט מהיר, מתעלמים מהמצוקה ששידר גופו,
והמשיכו בדרכם. הוא פתח בריצה, שפוף כגיבן, כשיד ימינו מתוחה
לפניו ומסמנת תנועות קטנות של חיתוך האוויר, מה שגרם לאנשים
לסור מדרכו במהרה. הוא התאמץ בכל כוחו לעצור את הנוזלים שעלו
בגרונו, וכשהגיע לשירותים, הקיא את תכולת בטנו לבור הצרכים
כשהוא תופס את הקירות שלצדו בידיו.

ערמונים מקיסו -
זו מתנתי!
לבני עולם החלוף.
{בשו}

מוכר הערמונים החמים התהלך דומם בין האנשים על הרציף, מציג
אותם על מגש עץ רחב שהיה מוצמד לבטנו. כפפות לבנות דחפו ודחסו
אנשים לתוך הרכבת. כשהסדרן הרגיש שאין יותר מקום פנוי נסוג
לאחור, מסדר את כובעו על ראשו ומותח את הכפפות על ידיו לעבר
שרווליו. הדלתות נסגרו. הרכבת החלה לנוע כשבבטנה מאות מלוכסני
עיניים צמודים זה לזה כסרדינים בקופסת שימורים.
תומודצ'י עמד בין האנשים וגופם חימם אותו. לכמה דקות חש טוב
יותר, ראשו היה צלול יותר ובטנו הייתה חופשית, אך עדיין היה
חלש מאוד. הוא נתן לעצמו מרגוע, התנמנם - הרכין את ראשו, כמו
רבים אחרים סביבו, שהזכירו להקת ברבורים ישנה על פני מים
נינוחים. אך לאחר כמה דקות של נסיעה החל לחוש שוב את רוח
הזלעפות של הרנדוו מתקרבת. הוא פקח את עיניו, מתאמץ להישאר
בתוך מראות העולם המוכר. הוא הביט מעל כתפי האנשים שעטפו את
גופו, התבונן מבעד לחלון הרחב, אך כל שראה עורר בו התנגדות.
אנשים רבים פסעו במדרכה בשעה זו, והוא התבונן בסלידה בחוסר
השקט ששידרה תנועתם. אפרוריות הבניינים בלטה לעיניו, שלטי
הניאון הצבעוניים ריצדו במוחו ורעש המכוניות צרם באוזניו.
גופות האנשים סביבו כבר חיממו אותו יתר על המידה, והוא חש שוב
את בטנו מתהפכת בקרבו.
"התחנה הבאה היא האנזומון, האנזומון," נשמע קול רך ונשי, "בעת
היציאה מהרכבת, היציאה מן הצד הימני, אנא התרחקו מן הדלתות
הנסגרות, יש פער בין הרכבת לרציף, אנא היזהרו, בזמן הירידה אנא
אל תשכחו דבר בתוך הרכבת, תודה על שנסעתם ברכבת, הרכבת לא
תעצור בתחנות ביניים בין האנזומון לשיבוייה, נוסעים המבקשים
להגיע לאחת מתחנות הביניים מתבקשים לרדת מהרכבת בתחנה הקרובה
ולעבור לרציף מספר אחת-עשרה..."
האנשים דמו לחבורת נמלים העוזבת את מחילתה כשרוקנו את הרכבת
בתחנה של המרכז המסחרי שיבוייה. תומודצ'י התיישב בכבדות באחד
המושבים שהתפנו והניח את ראשו לאחור. חיכוך הרנדוו העלה גצים,
מחשבתו שוב החלה להתערפל. הוא ניסה לשמור על ערנותו, לפקוח את
עיניו באצבעותיו, והספיק לראות את מבטיהם המשתהים של היושבים
מולו לפני שמראה עיניו השחיר לגמרי. קצב נשימתו גבר. הוא פחד.
לאט, החלה עולה תמונה חדשה.

החום צרב את עורו. הוא דהר על סוס שחור, גופו עטוי שריון, יד
אחת אוחזת במושכות והשנייה מחזיקה בקושי רב חנית מתוחה. החנית
הייתה מכוונת היטב אל אביר עטור שריון אדום, שבין רגליו רץ
כסערה סוס אפור. לפני שהספיק לחשוב חש את החנית של יריבו ננעצת
בשריונו. הנפילה נראתה לו כאילו הייתה בהילוך איטי. הוא ראה את
השמיים, את השמש היוקדת; מימינו, על במת עץ בגובה מטר וחצי
מהאדמה, ישבו אנשים שהתבוננו לעברו בעניין. לבושם היה לו מוזר,
כמותו ראה רק בציורים - כובעים משונים היו על ראשם וגלימות
הדורות נחו על כתפיהם; הוא הביט לשמאלו - קבוצה של כשלושים
אבירים הקיפוהו בחצי קשת; הוא נפל על גבו ולא חש בכאב, אלא רק
בטלטול, כי נחת על משהו רך. אך ראשו נחבט במשהו קשה, מגן עיניו
איבד מאיזונו והוא לא הצליח לראות דבר. כששמע את קול הפרסות
המתקרבות הוא התרומם על רגליו ושלף את חרבו. הוא השיל קסדתו
מראשו בחופזה וראה את האביר בשריון האדום קופץ מסוסו האפור. רק
עכשיו יכול היה לראות מה בלם את נפילתו בכזו רכות; הוא עמד
בתוך בור עמוק, חפור בעומק של שני מטרים באדמה, ושלל גוויות
עירומות היו מוטלות על קרקעיתו. מעל הבור הייתה ערמה גבוהה של
חליפות שריון וקסדות. האביר האדום עצר מעל שפת הבור והרים מבטו
אל הבמה. אחד האדונים, זה שישב על הכסא הגבוה מכולם, סימן לו
בידו על הבור. האביר האדום הניח עיניו על האבירים שהקיפו אותם
והשיל מראשו את קסדתו. הוא היה רם קומה, עיניו היו שחורות,
שיער ראשו היה לבן וקצוץ, קמטים מילאו את פניו ואגלי זיעה ירדו
ממצחו. הוא התבונן בתומודצ'י כמה שניות ארוכות ואז קפץ אחריו
לבור והזדקף מולו. תומודצ'י חש את הכיווץ בגרונו, דמעות החלו
לטפס מלבו; הוא אהב את זה שעמד מולו בחרב שלופה; ובכל זאת, ההד
הפעמוני של הלהבים התפשט כשנפגשו החרבות בזעם, שוב ושוב.
"אידיוט!" צעק עליו האביר האדום. "למה נפלת מהסוס?"
כשתומודצ'י שמע את קולו של האביר תחושת החיבה אליו גברה אף
יותר, ולמרות שדיבר אליו בצרפתית הבין את דבריו היטב וגם ענה
לו באותה השפה. "לא אוכל להרוג אותך!" הגן תומודצ'י בחרבו על
פניו. "אפול מיד על חרבי, או שנסתער על המלך יחדיו."
"לא, טיפש!" גידף האביר האדום והכה לעברו, משתמש למראית עין
בכל כובד משקלו. חרבו נבלמה רק מעל מצחו של תומודצ'י. "אם
נתקוף אותם נמות שנינו מיד!" כיוון לרגליו של תומדוצ'י, משהה
את תנועתו מבלי שאף אחד בקהל יוכל להבחין. "אתה מכה כמו נקבה,
אידיוט! הרוג אותי מיד!" סינן לו בין שפתיו.
"אני לא יכול, אני לא יכול," ילל תומודצ'י והביט בעיניו
השחורות כשהחרבות נפגשו ביניהם.
"אבל הסכמנו מראש מה נעשה במקרה כזה," רגז האביר האדום.
"אני לא יכול. ידי חלשות, ברכי רועדות, עוד מעט ואפול."
תומודצ'י - בהרף עין - השגיח בדמותו שהשתקפה על מגן החזה של
יריבו; הוא לא נראה בדיוק אותו הדבר, אולי יותר מבוגר, אך תווי
פניו היו זהים ושערו היה ארוך באותה המידה.
"מה עם המשפחה שלך, אידיוט? יש לך ילד ואשה!" האביר האדום הכה
בחרבו לעבר לבו.
"אתה המשפחה שלי!" אמר תומודצ'י בקול קרוע כשהוא בולם בקושי את
חרבו. "איך יהרוג אדם את אביו? נמות שנינו, נמות עכשיו! ואולי
ניקח מלך רשע זה אתנו."
"אני אוהב אותך, אידיוט!" אמר האביר האדום והביט בעיניו. לפני
שהחרבות נפגשו מול עיניהם שוב, הנמיך במפתיע את חרבו מעט
ותומודצ'י לא הספיק לבלום. החרב, אותה עזר לבנו להשחיז יום
קודם לכן, הפילה את ראשו לרצפה, ברכיו רפו מיד וגופו נפל
לאחור. תומודצ'י בלע את רוקו, שמט את חרבו שננעצה בגופה
מתחתיו, וגופו רעד. התמונה החלה להיטשטש מולו כשהאבירים שהקיפו
אותם קפצו לבור והסתערו על גופת אביו כחבורת תנים אוכלי נבלות,
מפשיטים אותו מול עיניו. עוד ראה במעומעם את עצמו נסוג לאחור,
משתנק, מביט על יושבי המלכות שעל הבמה הצוחקים צחוק גדול, ואת
זה היושב על הכסא הגבוה מכולם אומר בקול רם, "פול, עכשיו אתה
חופשי, לך אל משפחתך!"  

חשכה לרגע קט. החנק סביב צווארו חזר ובטנו התהפכה בקרבו. דלתות
הרכבת נפתחו והוא רץ לשירותים שוב, מתאמץ שלא להקיא לפני שיגיע
לבור.
"מחמת הסכנה, אנא היסוגו אל מעבר לקו הלבן. אני מתכבד להדריך
את הנוסעים הנכבדים. הרכבת לשיבוייה תגיע בעוד דקה לרציף. מחמת
הסכנה, אנא היסוגו אל מעבר לקו הלבן. אנא היזהרו שלא לעלות על
הרכבת הלא נכונה. הרכבת לשיבו..."

עיניו אדומות. הוא טיפס בחדר המדרגות הצר. הוציא את צרור
מפתחותיו מכיסו - אחד אדום בשביל דלת הבית והשני כחול בשביל
המכונית. לפני שהספיק לדחוף את האדום לחור המנעול, נפתחה הדלת
מולו. אביו עמד בפתח, מביט בו בתדהמה. ואל כבר עבר את גיל
הארבעים. הוא היה נמוך קומה, בעל עיניים חומות, שערו ג'ינג'י
ונמשים כהים מפוזרים על פניו. תמיד אנשים תהו כאשר חיפשו את
הקשר בין מראהו של תומודצ'י למראה הוריו, שכן תומודצ'י לא דמה
ליפני ובטח שלא לג'ינג'י. ואל, שהיה משתדל תמיד להתבדח על כל
דבר, אמר שכחול וצהוב נותנים ירוק, ויפנית עם ג'ינג'י נותנים
הולנדי תכול עיניים שאף פעם לא רוצה להסתפר ואלה חוקי עולם
כנראה, אין מה לעשות.
"למה חזרת כל כך מוקדם?" נימה של אכזבה נחבאה בקולו. תומודצ'י
השפיל מבטו לרצפה וקפא במקומו. "מה קרה?" המשיך לשאול כשראה
שתומודצ'י אינו עונה. "מה קרה, תום?" שאל שוב, מניח ידו על
כתפו.
פעם היה קורא לו תומוקון, כמו כולם, ולמאריקו היה קורא בחיבה
מארי או מריה. אבל אחרי שנעלמה, כשהיה מזכיר אותה, היה קורא לה
בשמה הרשמי, מאריקו, ותומודצ'י הפך בשבילו לתום. ואל מלכתחילה
רצה לקרוא לו תום, על שם אביו, שהתאבד כשהיה בן אחת עשרה. אך
מאריקו התנגדה; היא אמרה שגם כך נורא קשה לילדי תערובת ביפן
לגבש זהות ואין צורך להוסיף שמן למדורה. אבל כשהגורל נפל אפילו
השם לא הצליח לעזור לשמור על זהותו, והאש גם בלי שמן גברה
במדורה. עכשיו, כשרוחות הרנדוו נשבו על אש חייו של תומודצ'י,
הלהבות איימו לעכל את זהותו כליל.
אביו פינה לו את המעבר ותומודצ'י נכנס לבית בראש מורכן. הוא
עצר מול החלל שמעל הדרגש. עמד ולא זז. לבו כבד עליו, עיניו
השחירו ואלמלא היה אביו תופס אותו בידיו, היה נופל על הרצפה.

הוא נזכר ביום, כשהיה בן שש, שבו נכנס עם אביו אל הבית אחרי
מסע דיג. ואל היה הראשון שפתח את הדלת. הוא עמד על מפתן הכניסה
כמה שניות ארוכות, מציץ פנימה, ונשימתו נעצרה. אחר, בהליכה
איטית הדומה להליכת איש החולה ברפיון שרירים, נכנס לחדר
האורחים וסקר את קירותיו החלולים, את הטוקונומה, הגומחה בקיר,
שהייתה ריקה ממגילת הסומיאה. תומודצ'י הזעיר השגיח בדרגש הריק
עוד לפני שנכנס. בגיל כזה לא יכול היה להבין מיד את משמעות
העניין, שאמא נעלמת עם הבוצודאן המשפחתי, שתי תמונות מחדר
האורחים, מגילת הסומיאה ושלוש מזוודות בגדים גדולות. מבלי
להיפרד, מבלי לומר אפילו מילה אחת, אפילו לא שלום, כי להתראות
בכל מקרה לא יכולה הייתה לומר. בגיל כזה לא יכול היה מיד
להבין. הוא נעמד מול ואל, כשעיניו הגדולות-השואלות תקועות
בעיני אביו, ואמר: "אבא???" אך ואל, בפעם היחידה בחייו, לא
הצליח להישיר מבטו אל בנו. הוא נעלם במסדרון ותומודצ'י שמע רק
את קול טריקת הדלת ואת נפילת גופו של אביו על המיטה. "אמא???"
תומודצ'י צעק, מביט כלא מאמין על הדרגש הריק, דמעות ניגרות
מעיניו. אך הבית שתק, רק יבבותיו הכבושות של אביו התנגנו.
מאז לא ראה את אמו.
פעם אחת ויחידה אחרי כן, אזר אומץ ושאל את אביו אם הוא יודע
איפה אמא. זה היה כשהיה בן עשר בדיוק, לפני שראשוני האורחים
הגיעו ליום ההולדת הכיתתית. ואל אמר שאם היה יודע איפה היא מיד
היה הולך ומביא אותה, שתראה איזה בן יפה יש לה ואיך הוא גדל.
לואל לקח כמעט שמונה שנים להתאושש, במהלכן לא התראה עם אף אשה.
הוא כבר לא ניסה להצחיק אנשים ולא יצא הרבה מביתו, רק לעבודה
ובחזרה. הוא היה טכנאי בבסיס הצבאי יוקוהאמא, לעבודה זו נשלח
שנתיים לפני שתומודצ'י נולד. למרות תוכניותיו לחזור ולגור
בשיקגו, עיר הולדתו, אחרי שיתבסס כלכלית, נשאר בטוקיו כדי לתת
לתומודצ'י - שגם כך התקשה עם מסגרות - את האפשרות לסיים את
לימודיו בסביבה שאליה כבר התרגל. כשתומודצ'י היה בן ארבע עשרה
ראה את אביו לראשונה עם אשה אחרת וחודש אחר כך עם אשה שונה,
וכך המשיך אביו לנדוד מאחת לשנייה. חוש ההומור שלו חזר, הקירות
הלבנים בחדר האורחים גוונו במספר תמונות ובטוקונומה הוצבו
סידור פרחים מהודר ומגילת סומיאה חדשה. רק הדרגש נותר עירום,
עדות לשש שנים שנראו עכשיו לתומודצ'י כהזיה טרופה, כזיכרון
צורב.

ואל נענע אותו ותומודצ'י פקח את עיניו. "מה יש לך, תום, מה אתה
מתנדנד?" תומודצ'י התייצב על רגליו, הוא הביט באביו וניסה
לשוות לעצמו מבט ערני. "הכל בסדר? אתה חש בטוב?" שאל ואל בקול
מודאג.
"כן, אבא, אני בסדר גמור, רק קצת עייף, זה הכל." תומודצ'י פסע
למטבח. אביו הניח את תיקו על הרצפה לצד הדרגש ועקב אחריו.
"מה קרה בבית-הספר, תום?"
תומודצ'י אחז בקומקום החשמלי, ומילא בו מים. "אני לא יודע אם
אני אוכל לעשות את השנה הזאת," אמר.
ואל לקח נשימה עמוקה. הוא צעד לאט לחלון המטבח, חולף על גבו של
תומודצ'י, ופתח אותו בידיים עדינות. אחר התיישב על אחד משני
הכיסאות שעמדו מול השולחן הצר, שהיה מקופל צמוד לקיר, והביט
בגבו של בנו. "מה קרה, תום? אתה לא כל כך ברור."
תומודצ'י הדליק לעצמו סיגריה ושאף ממנה ארוכות. היה לו קשה
לדבר. הצתת סיגריה בכיתה נחשבת מעשה מבזה מאוד, ולמרות שאביו
לא היה שקוע בתרבות של "כבוד" כמו הורים אחרים, הוא חש לא
בנוח. מאוד לא בנוח. "אבא... אני מצטער כל כך... אני לא יודע
על מה חשבתי, אני הדלקתי סיגריה בכיתה... והמורה תפסה אותי
מעשן אותה." תומודצ'י הסתובב אליו ונתקל בעיניו הרכות. "סליחה,
אבא," אמר.
"אתה לא צריך להתנצל בפני," ואל דיבר לאט, "אתה צריך לומר
לעצמך סליחה." תומודצ'י השפיל מבטו והקומקום שרק מאחוריו. "אבל
אתה יודע את זה, תום. אתה יודע."
"לא אכפת לי ממני, אכפת לי ממך, אני מצטער לפגוע בכבודך."
"אהה..." אמר ואל בנימת ביטול, "אל תקשקש לי את ה'כבוד' היפני
הזה! אני כבר שבע מה'כבוד' הזה." תומודצ'י הרים את קרש השולחן
לפני שהביא את הכוסות, וואל הצית אף הוא סיגריה ולגם מהקפה
שהגיש לו בנו. "שב," אמר לתומודצ'י, "אתה לא צריך להצטער בפניי
על כלום, תום, על כלום. אני רוצה שזה יהיה לך ברור." תומודצ'י
התיישב לצידו, הוא חש טוב כשזיהה את רוח דברי אביו הפתוחה,
אותה כל כך אהב. "אני באמת מצטער שאתה מתקשה לשמור על חוקי
המסגרת, למרות שאתה מבין אותם וגם רוצה לעמוד בהם. אני מצטער
מאוד. אבל בשבילך אני מצטער, לא בשבילי. אתה פוגע בעצמך, לא
בי. אתה מבין את החוקים. אתה יודע שזה התיכון היחיד שהסכים
לקבל אותך עם שיער ארוך. אז אם אתה רוצה לאבד את זה, זו החלטה
שלך. אמרתי לך כבר שלי לא חשוב שתהיה בתיכון כדי להשלים את
מבחני הסיום. אתה ילד חכם. אם תרצה, אני יודע שתוכל להשלים את
המבחנים ללא מורים. תוכל לגשת למבחני הכניסה לקולג' בלי שום
בעיה; במיוחד אם נעזוב לשיקגו. אתה לא צריך את השנה הזאת בשביל
הציונים, לא בשביל זה חשוב לי שתהיה בבית-הספר. אני גם לא
מגביל אותך בשום צורה, דיברנו על זה כמה פעמים בזמן החופשה.
אני לא מגביל אותך בשום צורה. אתה יכול לעזוב את הלימודים
ולנסות ללכת לעבוד. אם תרצה להשלים אחר כך, בטוח שתצליח. לא
בשביל הסיבות האלה חשוב לי שתמשיך ללמוד במסגרת הזאת, לא בשביל
זה חשוב לך לדבוק במסגרת עוד שנה אחת. אבל אני עדיין אומר לך
שיותר חשוב מהכל בשבילך - במיוחד בגלל שקשה לך, במיוחד לך -
שתישאר במסגרת של בני גילך. השנה הזאת לא תחזור לעולם. זאת שנה
שבה אתה מגבש את האישיות שלך, שאתה לומד שוב, לפני שאתה יוצא
לעולם, לפני שאתה בורח מהמסגרות האלה לתמיד, איפה הגבולות. איך
לחיות על פי חוקים. אם אתה לא מסכים עם החוקים בבית-הספר ואתה
מתאמץ בכל זאת לעמוד בהם, זהו הדבר החשוב ביותר בכל השנה הזאת.
אפילו עכשיו, כשאתה נענש על כך שחרגת מהחוקים - זה טוב מאוד.
זה מלמד אותך דבר מה, שהוא החשוב. המסגרת, היא תמיד קיימת. גם
אם תברח ממנה עכשיו, היא תשיג אותך; חזקה יותר, קשה יותר, היא
תשיג אותך. האמן לאבא שלך, תום. האמן לאבא שלך."
לפני שתומודצ'י כיבה את הסיגריה שבידו, הוציא סיגריה חדשה
מהחפיסה והדליק אותה בעזרת הקודמת. הוא שאף ונשף, שאף ונשף.
אביו צדק, אך לא היה לו מושג עד כמה. היה זה מנהג ישן שלו
לברוח ממסגרות, יותר ישן ממה שואל יכול היה לדמיין, ממה
שתומודצ'י יכול היה לראות. עכשיו, כשגלי הרנדוו געשו ושצפו
סביבו, הוטח עליו בחזרה ללא רחמים כל דבר שברח ממנו, כל
זיכרון. הכאב חצה את גבולות הזמן המקובלים והמראות הקשו על
תומודצ'י מאוד. הוא כבר חש עצמו מתפתה לעמוד מול האש, הוא כבר
כמעט התגבש דיו כדי להישיר עיניו בסוף. "אתה באמת אומר את זה,
אבא?" שאל תומודצ'י, "אתה באמת מתכוון לזה שתתמוך בי בכל דרך
שאבחר?" ואל חייך את חיוכו הטוב והנהן בראשו. "אתה מבטיח שלא
תיקח אחריות על שום דבר שאני אעשה, אתה מבטיח לי שאתה מתכוון
לכך שכל מעשי הם אחריותי בלבד?" ואל צמצם עיניו בחשדנות, הוא
לא אהב את רוח דבריו של תומודצ'י, אך הנהן בראשו. "אתה מבטיח
שלא תאשים עצמך בכל דרך שאני אבחר לעצמי, תהיה אשר תהיה?"
"תום שלי, אני לא יודע לאן אתה חותר..."
"אני לא חותר, אני יושב," אמר תום וגרם לואל לחייך. "אתה
מבטיח?" מיהר תומודצ'י לשאול שוב.
ואל הנהן בראשו אך מבטו היה מודאג. הוא כיבה את הסיגריה שלו
במאפרה והרהר עמוקות כמה דקות בזמן שתומודצ'י בהה בקיר ולגם
מהקפה. "תום, אני אסכים עם כל הבחירות שלך, אני סומך עליך. אתה
אמנם ילד אבל אני סומך על התבונה שלך." אמר ואל והשתהה שוב כמה
שניות לפני שהמשיך. "אבל לפעמים בחיים צריך עוד אדם, מישהו שבא
מבחוץ ויכול לעזור לראות את התמונה ממקום אחר..." ואל הצית עוד
סיגריה והביט עמוק בעיניו של תומודצ'י. "אתה זוכר את טאגמה,
חבר שלי, שעזר לי מאוד כשאמא שלך הלכה... אולי כדאי שתדבר איתו
מעט." תומודצ'י עיקם את אפו ונעץ עיניו ברצפה, כשהוא מסנן אויר
דרך שיניו. "לא, תום שלי, אל תסנן לי אויר. אני רואה אותך. אתה
ישן כל כך הרבה. עד היום לא ראית את אור השמש כבר לפחות
שבועיים. אתה בלי חברים כבר הרבה זמן, ואפילו איתי אתה בקושי
מדבר. ברור שקשה לך. תאמין לי שאני יודע שיש כאלה ימים. תאמין
לי שלא תמיד אפשר להתמודד עם הכל לבד. לפעמים, זו לא בושה
להיעזר באנשים אחרים, שיכולים לעזור לראות את התמונה ממקום
אחר." אך תומודצ'י - שיותר מדי תמונות כבר היו בראשו - בלי
משים, שוב סינן אוויר בין שיניו, כשהוא מכווץ את שפתיו לתוך
פיו; ובכך הזכיר לואל את עקשנותה השקטה של מאריקו. ואל גמע את
הלגימה האחרונה בכוסו, הניח את הכוס ואמר בקול מתנצל כשהוא
מתבונן בשעון ידו, "אני כל כך מאחר." הוא התבונן בתומודצ'י
ארוכות. "אין מה למהר, בן. כשאשוב מהעבודה נמשיך לחשוב ביחד מה
הכי טוב. אבל מה שבטוח, שמה שתחליט, זה מה שיהיה. אני סומך על
הבחירה החופשית שלך ואם לא הייתי סומך זה כאילו הלכתי נגד כל
החינוך שנתתי לך מלכתחילה. בן, אם לא הייתי חושב שהמסגרת
בתיכון כל כך חשובה לך, אם לא הייתי חושב שיש הצדקה שתישאר
ביפן, הייתי בשמחה עולה על מטוס לשיקגו. אם אתה תוותר אז לא
תהיה לי שום הצדקה להישאר כאן. אבל, תום, אל תבין אותי לא
נכון. אני אשמח אם תסיים את מה שהתחלת ואז אתפנה לחיים שלי,
ואתה תשתלב בהם איך שתבחר." תומודצ'י חייך, זה מה שרצה לשמוע,
שאביו באמת מוכן לשחרר אותו, וחשוב יותר, שהוא גם נאות לחזור
לחיות את חייו שלו כאדם חופשי. ואל קם ממקומו ותומודצ'י קם
וחיבק אותו. הוא לא הרפה את ידיו מאביו דקה ארוכה. דקה שואל
יזכור לנצח. כשואל התרחק ממנו הוא הביט בעיניו מספר שניות, חשב
לעצמו כמה הוא אוהב אותו. אחרי כן התרחק ממנו, מחויך, הרים את
תיקו ויצא את הבית בצעדים מהירים. אחרי שהדלת נסגרה, תומודצ'י
הדליק סיגריה חדשה מהבדל הבוער שבידו ודמעות החלו זולגות על
לחייו. הוא הלך לחלון המטבח והתבונן באביו מתרחק בין העוברים
והשבים, עד שגבו נעלם בעיקול הרחוב. וכשנעלם, הביט תומודצ'י
עוד מספר שניות על החלל הריק, על ה א י ן, ואז ניגב פניו והגיף
את החלון.
שרירי גופו כאבו. בשבועות האחרונים, פרט לשיחה זו, לא הצליח
להפגין ערנות לזמן כה ארוך, והוא שרף המון אנרגיה לשם כך.
עכשיו, הוא חשש, ישלם את המחיר על כך. הוא מיהר אל מיטתו. הוא
רצה להירדם כמה שיותר מהר כי חש הזיה נוספת מרחפת מעליו. הוא
קיווה לישון לפני שתשתלט עליו כליל. אך במסדרון, בדרך לחדרו,
התחיל אור הבית להשחיר. הוא נכנס לחדר השינה, מגשש את דרכו
למזרון הפוטון שעל הרצפה. שום חדר אחר בעולם לא היה מעוצב כמו
זה. הוא דמה לביצה; בדי משי אדומים ולבנים, שלובים זה בזה
כמשבצות שחמט, היו תלויים סביב החדר כולו, וכמקשה אחת השוו לו
צורה של ביצה, שבסיסה היה מזרון הפוטון. כשתומודצ'י היה פותח
את החלון, כשאוויר היה נכנס, היו בדי המשי מתחילים לנוע, ליצור
גלים-גלים בביצה. אבל החלון היה מוגף, והחדר היה חשוך כבר
שבועות. תומודצ'י נפל על הפוטון ותמונות החלו להופיע מולו.

זיכרונות רבים
עולים וצפים מתוכי -
עץ הדובדבן!
{בשו}

לבן ואדום שלטו גם בתמונה המטושטשת שהתבהרה מולו. תומודצ'י
ריחף בתוך ענן קריר והשמש זרחה מעליו. הוא נשם את אויר הרקיע
וצמרמורות נעימות חלפו בגופו. זה היה כל כך מוזר, אף אחת
מההזיות לא גרמה לו לתחושה טובה לפני כן. הוא חשש שהמצב יתהפך,
שמא הנה באה המכה, אך דבר לא הסתמן כמפר את דממת השמיים. הוא
המשיך לרחף באין מפריע בתוך הענן. הוא ניסה להתקדם ועשה זאת
ללא קושי. תומודצ'י ריחף לאט ובחשש. הוא חש שהשליטה בידו, וזו
כבר הייתה נחמה, באף אחת מההזיות לא הייתה לו שליטה. תחושת
התעופה הייתה נפלאה, גופו היה קל כנוצה והוא היה חופשי
לחלוטין. הוא הוציא את ראשו בזהירות מהענן, מצפה לראות את
הקרקע אלפי רגל ממנו למטה, אך במקום זאת נגלה מולו הר, אשר
פסגתו - כיפה מושלגת - הייתה ממש מעליו. הוא ידע שזהו
הפוג'יסאן - ההר שאין דומה לו. הוא התבונן מטה בתדהמה. שלל
גווני כחול נעו בתוך מרבדים ירוקים. הנחלים, שזרמו לאגמים
מרהיבים בתוך הצמחייה המגוונת, היוו תמונה כה חיה בתומודצ'י,
עד שממש יכול היה לשמוע את זרימת המים בין החלוקים. ציפורים
ענקיות עופפו סביבו במעגלים. צמרמורות הציפו אותו - משהו בהר
קרא לו. הוא הכניס אפו בחזרה לענן. בלבו ידע מה היה הדבר שקרא
לו ובתוך תוכו כבר היה כמעט מוכן לקראתו; לקראת הרנדוו. אך
אישיותו - הדרמה ששלטה בחייו - צעקה לו מן העבר השני. הוא ריחף
מבולבל, עד שלבסוף החליט להוציא שוב את ראשו מהענן. בתוך כיפת
השלג ראה מערה; ק ו ל עדין - שרק לבו שמע - בקע ממנה. אך
הדרמה, שפחדה לאבד את ריכוזו, את תשומת לבו, צווחה והרעידה
אותו שוב. פחד נורא חדר לעצמותיו כשאישיותו עיוותה את הרשמים
שהתקבלו מה ק ו ל, את מראה המערה, והוא ברח כל עוד נפשו בו
כתרנגולת רוטטת נוצות, כאילו מפלצת חדת שיניים דולקת אחריו.
הוא ריחף במהירות הברק, שערו מתעופף לאחור. כך חלף בשנייה אחת
על פני יותר ממאה קילומטרים.
כשיצא מהכחול והירוק אל האפור, כשעבר מעל בנייני העיר, שוב
תומודצ'י נצמד כמגנט לכאבי אישיותו. שוב תלה את כשלון חייו בכך
שלא מצא זהות, שוב הצטער על אמו ועל אביו ושוב השיל עיניו
מהאמת. טבע בדרמה. פנה אל העבר. הגיע לפארק וינו. הביט מטה
מבעד לעננים, בין הבניינים הגבוהים והאפורים. כשראה שלוש
נקודות שמיד זיהה - על המדשאה, ליד אגם קטן שמגובה זה נראה כמו
שלולית - האט עצמו ודאה מעליהן. הוא היה ממשיך לבהות בנקודות
עוד זמן ארוך, מתמוגג מתנועתן, אלא שכוחות הרנדוו לא יכלו עוד
לתת דרור לאשליית חייו. רעש גדול נשמע מעליו והוא הרים מבטו.
הוא הספיק לראות מבחוץ את העוצמה המפלצתית של קיר האש, אשר צנח
לעברו במהירות מפחידה, לפני שחטף אותו כמו שרוח אוספת עלה.
תומודצ'י נסחף מטה בלהבה, נכווה בכל גופו, כאבי גיהינום שולטים
בו. צעקתו נבלעה לפני שיצאה לאוויר, וריחו החרוך של גופו עלה
באפו. כנגד כל הסבל שעבר עליו הוא ניסה להתפכח, ניסה להתבונן
ולמצוא מפלט. האש צרבה והוא הביט. דרך בועות אויר שנוצרו בין
הלהבות הגועשות ראה מסך נוסף בצבע תכול. הוא ניסה להתקדם לעבר
המסך התכול וזה היה אפשרי, כמעט כבר הגיע אליו, אך לפתע חש
חבטה מוזרה שהיממה אותו. משהו בקיר האש השתנה. מהירות התנועה
למטה פחתה. תומודצ'י גילה שמסך האש החדיר אותו לאדמה. הוא חש
את האבנים שנעשו נוקשות יותר ויותר. ככל שהאש הובילה אותו
למעמקים, החומר סביבו התקשה ותנועתו לעבר הקיר התכול הייתה
איטית יותר. כשלבסוף הצליח תומודצ'י לעבור מהמסך האדום לתכול,
שמע קול פצפוץ אשר הזכיר מחבת מלא בשמן לוהט כששופכים מים
לתוכו. הוא חש הקלה בגופו, ואם היה יכול לעשות זאת במים היה
נושם לרווחה. בועות חלפו סביבו, מטפסות מעלה. הוא השרה את
אבריו זמן מה. כשהתאושש, החל לטפס בחזרה בתוך קיר המים, דרך
האדמה. עד שראה מעבר לקיר המים את ירוק הדשא במקום את האדמה
החומה. דמות מטושטשת עמדה על הדשא והתבוננה לעברו. תומודצ'י
הביט לאחור אל קיר האש ואז פסע לכיוון השני בחשש ויצא מהמים.
מבטה הקשה של אמו הופיע מולו. הוא לא הצליח לעמוד יותר משנייה
אחת על רגליו, ונפל על הדשא, חסר כוחות. חום וקור עז עברו
בגופו לסירוגין. רק את מבטו יכול היה להרים. תומודצ'י שמע את
קיר המים תוסס מאחוריו, את רחש הרוח העוברת בדשא. הוא סקר את
פניה הקפואות. עיניה המלוכסנות, שאישוניהן לא זזו כלל, היו
תקועות באותה נקודה כעיני מת. עור פניה הצהיב מול קרני השמש.
רק רגלה הימנית הסגירה את המתח שבו הייתה, היא טפחה באצבעותיה
ללא הרף באדמה.
צחקוקים נשמעו מאחוריו. לפני שהספיק להפנות מבטו חלפו על פניו
רגלי אביו כשהוא אוחז את תומודצ'י הזאטוט בידיו. כשהם התקרבו
למאריקו היא לא חייכה. הוא הביט בפניה היטב; אף שריר לא זע.
דחף גדול נכנס בתוכו, הדרמה של חייו הכניסה בו טירוף, הוא רצה
לתפוס בשפתיה ולהרים אותן במו ידיו, שתחייך! אך ככל שהתאמץ לא
הצליח להתרומם. כשואל ותומודצ'י הקטן הגיעו אליה היא הפנתה את
גבה אליהם והחלה לפסוע בתנועת רגלים קצרה אך מהירה. ואל קפא
רגע במקומו. הוא הביט בגבה המתרחק כשפניו מרצינות, אך כשנזכר
שבנו מביט בו, הפנה אליו עיניו וחייך מיד, מגרד מתחת לבית
שחיו. זה הסיח את דעתו של העולל ממה שהתרחש בין הוריו.
תומודצ'י הקטן רק נענע בידיו וצחק.
נמחק רעש המים הזורמים, רחש העשבים. כל המראה מול תומודצ'י הפך
מתמונה חיה לציור קפוא.

גבה של אמו,
אביו והוא מחובקים,
עצי הדובדבן.

פרט לעץ דובדבן אחד, אשר גזעו היה אדום כאש, הצבעים בציור העלו
בועות ונזלו מטה כאילו הותכו. כל הדמויות התעוותו ויצרו תמונות
מפלצתיות בראשו, עד אשר נזלו לגמרי ונעלמו. נותר רק דף לבן
והעץ.

העץ האדום,
הרנדוו בלבן,
מי המתבונן?

תומודצ'י פקח עיניו, אודם ולובן המשי סביבו. הוא היה מקופל
סביב בטנו, מוחץ אותה בכפות ידיו, כאילו מתאמץ לדחוס ממנה את
הרעל בלחיצה. הוא ניסה לקום ורגליו נשמעו לו בקושי רב. קפה,
ניקוטין, שאריות מזון ונוזלי קיבה עלו בגרונו, וכל שיכל לעשות
היה לזחול מכופף. כתולעת חלושה הוא יצא מהביצה. השירותים היו
רחוקים מדי, לכן נכנס לאמבטיה וטיפס בעזרת ידיו לעבר כיור
שטיפת הידיים. גופו של תומודצ'י להט. כל החמצן אזל מגופו בזמן
שהקיא, והחום שרף כבר את טיפות האנרגיה האחרונות שנותרו לו.
הוא זרק עצמו לתוך האמבט ופתח את זרם המים הקרים. כמה דקות
מאוחר יותר, כששיניו כבר נקשו, מעט מכוחו חזר אליו.
בגדיו הכבידו עליו כשקם וטיפות מים נטפו מהם, מרטיבות את
הרצפה. במשך דקות ארוכות נלחם לקלף אותם מעצמו. התנגב. לבש
בגדי בד לבנים. אחז בידו במפתחות. שלח מבט אחרון בביתו, בדרגש
הריק. נעל אחריו את דלת הכניסה. ירד במדרגות. התניע את הטויוטה
ובחריקת גלגלים נעלם מרחוב ילדותו. האפור הפך אט אט לירוק,
הבניינים לעצים והנשימה הכבדה לקלה.
במשך שעה הוא נהג, מביט מפעם לפעם על הים שמשמאלו. חייו כבר לא
היו ממש חיים, הוא נשם בקושי רב בין הזיה טרופה להזיה. הרנדוו
זרח מהאופק - איבוד הצורה היה קרוב מתמיד. תומודצ'י כבר לא
יכול היה להתנגד. הוא נסע לעבר דבר שידע, אך עדיין לא הבין.
הדרמה של חייו עמדה לפני סופה, וכיוון שחש זאת, ידע כי עליו
להיפרד מעולמו. הוא התבונן במראה הדרך. שני סוסים רזים ליחכו
עשב בצד הכביש, הגלים קצפו בים ומראה הפוג'י התמיר באופק עורר
בו מורא גדול.
הים היה בגבו כשפנה אל הכביש שהוביל להר הנורא. בתים נמוכי
קומה בצבצו באופק. הירוק הקיף אותו, ובנסיבות רגילות היה
מתרגש, אך שוב אחזה בו התחושה הרעה. התמונה החלה להשחיר והוא
מיהר לעצור את הטויוטה בצד הדרך. ההזיה החלה.

ידיו הזעירות רעדו, הוא צווח וצעק, דמעות ניתזו מעיניו הקטנות.
צחוק אמו לא הצליח להרגיעו. אצבעותיו לפתו את סורגי הלול והוא
נענע אותם בחוזקה.
סביב שולחן האוכל היו חמישה חיילים לבושים במדי אס. אס. ארבעה
מהם אחזו באשה שחורת שיער ויפת פנים, שפיסות בד היו תלויות על
צווארה, זכר לחולצתה. היא הייתה מוטלת על השולחן וחצאיתה
מופשלת על בטנה. חייל חמישי, גונח ונאנח, נכנס בין רגליה ויצא,
נכנס ויצא. דמעות כאב נשרו מעיניה, אך היא הביטה בעולל שבלול
וצחקה וצחקה. "הכל בסדר יוד'לה, הכל בסדר יוד'לה שלי, זה
רופאים, הם בודקים את אמא. ואבא משחק, אתה יודע שהוא עושה
הצגות," היא אמרה לו ביידיש, כשהגרמני מנענע אותה בחוזקה.
על הרצפה היה מוטל בתוך שלולית דם גבר רזה ושחור שיער.
"תגמור כבר!" האיץ בו בגרמנית החייל שתפס ברגלה הימנית. "עוד
מעט הקומנדר יקרא לנו מבחוץ."
"אני לא יכול להתרכז כשהיהודון המנוול הזה צורח," צעק האונס.
"תחליף אותי רגע," אמר החייל שאחז ביד לזה שתפס ברגלה.
"לאאא!!!" צעקה האם.
"אההה!!!" צווח תומודצ'י בפעם האחרונה כשהנאצי כיוון את קת
נשקו לראשו הקטן.
הוא הביט מלמעלה על המתרחש בסלון. גופו הקטן היה שרוע בלול ללא
חיים. הוא שלח מבט אחרון באמו, שהוציאה בבת אחת כל כך הרבה
אוויר מראותיה עד שמיתרי הקול כבר לא עמדו בצעקתה, ושום צליל
לא בקע מפיה. הוא התבונן בגופת אביו שכה אהב, מוטלת על הרצפה.
הביט מבט אחרון בבית בו גדל. ברהיטי העץ המלכותיים, אותם הכין
אביו בעצמו. חוטי שני הקיפו אותו. הוא חש את נוכחות המוות
מאחורי קדקודו והסתובב לעברו.
הוא נפל בתוך הרקוויאם, בתוך בור שלא נגמר. מהירות הנפילה
הייתה עצומה והוא לא הצליח להבחין בדבר בברור. רק כשהגיע
למרפסות הזיכרון של חייו הקצרים, הואטה מהירות הנפילה והוא
ראה. על המרפסות הבחין לבו בחלקים חשובים מחייו. הוא זכר את
רגע הלידה. הנפילה ברקוויאם הואצה ואחרי כמה רגעים הואטה. את
היציאה מבית החולים. האצה ושוב האטה. כשהגיע לבית שלפני רגע
נרצח בו. את שד אמו, את החלב המתוק. האצה, האטה. את הצורות
שהחלו להופיע בראשו, עד שהפכו לדמויות של אנשים. את פניו של
אביו. את פניה של אמו. את הצבעים הראשונים שהצליח להפריד
בעיניו. את הרוחות התועות של המתים שנקלעו בין רקיע לאדמה והיו
גורמות לו לבכות בלילה. את הרוחות הנאצלות שהיו באות לבדוק
אותו מפעם לפעם. את הפעם הראשונה שדיבר. את פעימות לבו הגוברות
כששמע לראשונה את הפצצות מרסקות בניינים בפאתי העיר. את קול
צעדי החיילים המטפסים במדרגות. את פריצת הדלת, את הירייה
שהפילה את אביו לרצפה, את קריעת בגדיה של אמו. קת הרובה
המתקרבת לפרצופו.
תחתית הבור הופיעה. הוא נחת ברכות על הקרקע. הוא השלים עם
מאורעות חייו האחרונים. נשמתו קיבלה את גורלה. צליל פעמונים
הדהד ומערה נגלתה מולו. בקצה המערה דלתות נפתחו ואור גדול הגיח
מביניהן עד שכיסה את המערה לגמרי. למרות הבוהק תומודצ'י לא
הסתנוור. הוא נשאב לתוכו, לא מבחין בגבולות ברורים. צלילי
הפעמונים הפכו עמוקים יותר ויותר, הם ניקו את נשמתו מכל כאב.
לא הייתה לו תחושה של זמן, אולי היה שם שנים, אולי שניות. לאחר
שהזדכך, חש בגבו שמישהו קורא לו.
כשהסתובב כבר היה בחדר דמוי ביצה, בעל קירות מאבן לבנה, ללא
דלתות נראות לעין. הוא ישב בבסיס הביצה, מול איש בא בימים,
ונדמה היה לו שהחדר חפור בתוך הר. שערו הלבן והארוך של האיש
נמשך אל מאחורי כתפיו, זקנו ירד עד לשיפולי בטנו, לבושו האדום
בהק כנגד הקירות החיוורים ועיניו השחורות והעמוקות היו נעוצות
בתומודצ'י זמן מה לפני שפתח בדברים.

אני המוכתב ברכיתב,
שומר גבולות הרקוויאם.
במה תבחר אחרי הזיכוך?

ברכיתב הצביע בידו הימנית מעלה והניח אותה בחזרה על ברכו. אחר
הצביע בידו השמאלית מטה והחזיר גם אותה לנוח על ברכו.
תומודצ'י הצביע בידו מטה ללא מחשבה מרובה.
ברכיתב עצם את עיניו. הוא נשם עמוקות ואז שאל:

לא היה לך מספיק?
אינך חש כי עליך להיזכר?
אינך חש שעליך לעצור?

תומודצ'י השאיר את ידו פונה מטה בעקשנות וברכיתב משך בכתפיו
והתמוסס בחלל החדר. תומודצ'י השיב את ידו אל ברכו. הוא חש את
גופו, אך לא יכול היה לראותו. הוא התבונן בקירות החדר העגולים
ולבו היה שקט מאוד. שקט מדי. הוא התעלם מחובת הזיכרון.
ברכיתב הופיע מולו ואמר מיד:

לצערי בקשתך אושרה.
מי יהיה אביך?
מי אמך?

עשרות נשמות חלפו בלבו של תומודצ'י, כאשר הוא בוחן את מהותן
בסבלנות. כשנשמתו של ואל הוצבה בו, עצר והתבונן. תחושה נעימה
עברה בו, רטט עדין חל עליו. נשמתה של מאריקו נכנסה אחריו,
והרטט גבר.

כך יהיה!

אמר ברכיתב, התרומם על ברכיו וגחן לעברו. הוא הרים ידו הימנית
ואגרף את אצבעותיו, פרט לקמיצה, שזוהר עטף אותה והיא עצמה
האדימה. או אז הכה פעם אחת בפניו של תומודצ'י, מתחת לאף, מעל
אמצע השפתיים. חום אדיר נכנס בנקודה זו לתודעתו. תומודצ'י,
שעדיין לא קיבל מהוריו את שמו החדש, היה כבר בעל תודעה חדשה.
הודות לשקע השכחה אשר טמון בכל ילוד - חותם ברכיתב שהשאירה בו
הקמיצה - תודעתו הייתה כלוח חלק.
הוא לא זכר דבר מהרקוויאם או מחייו הקודמים, והיה מוכן לשוב אל
מבוך הרשמים הקוסמי. ברכיתב כבר נעלם ונשכח. קירות החדר האדימו
וקיבלו חיים. הוא חש שנוזלים סמיכים וחמימים עוטפים אותו.
בום-בום, טאח-טאח; בום-בום, טאח-טאח; הדהד בו לבה המלוכסן של
מאריקו.

תומודצ'י פקח את עיניו, נושם לרווחה. הפעם לא חש בבחילה. הייתה
לו תחושה נקייה. הוא פתח את דלת המכונית, פסע עשרה צעדים לתוך
שדה האורז שלצד הכביש ונעמד. הוא לא שמע את שאון המכוניות
החולפות. שערו התבדר בקלילות ברוח ולשקט הייתה איכות אחרת.
לשקט היה צליל נעים. על גבי מרקם הצליל הוא שמע את ציוץ
הציפורים, קרקור הצפרדעים. עמוד שדרתו התיישר. האוויר מילא
אותו, הוא חש ביציאתו מהריאות מבעד קנה הנשימה, דרך תעלות האף.
הוא חש את האדמה תחת רגליו. הוא ראה את השמש מעבר לענני הנוצה,
שנעו דרומה בשלווה. כך עמד מספר דקות, ראשו ריק ממחשבות.
כשרגעי התעלות אלה נגמרו הוא שמע שוב את מנוע המכוניות העוברות
בכביש. תומודצ'י חזר לטויוטה, הצית סיגריה, התניע והמשיך
בדרכו.  

קאי, שפרש מהחיים, התגורר בבקתה פשוטה שבנה בעצמו מעל אגם סאי.
כשהוריו ציוו עליו שיחזור לטוקיו הצהיר שאם יכריחו אותו, הוא
עלול לשלוח יד בחייו.
תומודצ'י נטש את הטויוטה בפאתי הכפר פוג'יושידה. הוא התבונן
בפני הטבע סביבו - הם השתנו מאז היה במקום בפעם האחרונה. הערפל
גילה כל פעם מעט מהמרקם הצבעוני של האדמה, שעליה היו מונחים
עלים בשלל גוונים של אדום, כתום וצהוב, שהשילו עצי האדר.
העצים, שנפרדו רק ממחצית עליהם, היו צבעוניים באותה המידה.
בגלל המרקם המשותף היו האדמה והעצים כמקשה אחת, שרק צורתם
הבדילה ביניהם.  במראה זה היו צבועות רבות מאגדות יפן, עליהן
גדל, ותחושה קסומה ומאיימת ריחפה באוויר. כשהביט לעבר ההר
הנורא והעצום, התפזרו לרגע קצר, כבמטה קסם, העננים שהסתירו את
הפסגה. תומודצ'י הבחין שהשלג אזל מפסגתו של ההר והותירה
עירומה.
כשיצא מהכפר ודרך בשדה; כשחש את האוויר הקריר והצלול הטבול
בניחוחות האגמים; כשטיפס על הגבעה, מצפה בכיליון עיניים לראות
את המים הטהורים שעמדו להתגלות לפניו בכל רגע; כשראה את השמש
משתקפת במימי אגם קאווגוצ'י מתחתיו, את האדוות השקטות -
געגועים לטאקשי געשו בלבו וזיכרונות מתוקים-עצובים הופיעו
מהמסע האחרון של המוסקטרים.

מסעות המוסקטרים היו עניין של מסורת. אמנם בכל המסעות, פרט
לאחרון, לא עזבו את טוקיו, אך כך הם קראו להתרחקות מהבית למטרת
הרפתקה - מסע.
שלושת המוסקטרים - תומודצ'י, טאקשי וקאי - היו חברים עוד מהגן.
כשנפגשו בפעם הראשונה היה זה כשתומודצ'י הועבר באמצע השנה לגן
שבו שהו טאקשי וקאי. כשהגננת הציגה את תומודצ'י בשמו לשאר
הילדים הוא היה מאוד מבויש. קאי אמר לטאקשי שאפילו שתומודצ'י
נראה משונה, פירוש שמו הוא חבר וכדאי להזדרז להזמין אותו
ראשונים לשולחן שלהם. כשתומודצ'י שמע את טאקשי קורא לו, חיוך
התנוסס על פניו וגומות החן שלו בלטו. לא לטאקשי ולא לקאי היה
אכפת שתומודצ'י הוא בן תערובת וכלל לא נראה יפני. נשמותיהם
התחברו והם הגנו זה על זה לאורך כל השנים. אחרי שאמו עזבה, חש
תומודצ'י שהאדמה נופלת מתחת לרגליו. לולא המוסקטרים היה מצבו
בכי רע. הכל הם עשו יחד - הלכו לבית-הספר, לקולנוע, לבריכה;
בימי ראשון היו מתחפשים וצובעים את פניהם והולכים ביחד לפארק
יויוגי; היו חוזרים ברכבת מבית-הספר ביחד ולנים זה בביתו של
זה. פרט לקורס הצניחה החופשית והנהיגה, שאותם עברו רק תומודצ'י
וטאקשי, עשו השלושה הכל יחדיו. קאי אמר שהוא מעדיף להרגיש את
האדמה מתחת לרגליו ושאין לו שום רצון לנהוג. בגן, בבית-הספר
וגם בתיכון נחשבו תמיד חריגים. הם היו חופשיים מדי, והילת
הביטחון שנתנו זה לזה הפחידה הן את הילדים סביבם והן את
המורים. כשגדלו יותר, נמשכו להילה זו נערות רבות, הכריזמה
שעטפה אותם קסמה להן. בכל שנה, ביום ולנטיין הקדוש - כשהבנות
בבית-הספר היו נוהגות לרמז על אהבתן לבחיר לבן כשהגישו לו את
מנחת השוקולד, מגולף ללבבות ועטוף בצלופן אדום - המוסקטרים היו
חוזרים ביחד לביתם מחויכים ושבעי רצון, כשתיקיהם גדושים
בשוקולד ססגוני ובטנם מלאה.

בעודו מפנה את הגן,
את השלג שכח -
המטאטא!
{בשו}

למסעם הראשון יצאו בגיל עשר. הם עלו על הרכבת שהוריהם אסרו
עליהם לנסוע בה - הרכבת הכתומה. לבם פעם בחוזקה והם התבוננו
בבניינים שמעולם לא ראו, בכבישים ענקיים בני עשרה נתיבים,
באלפי זרים בעלי פנים קרירות. בצעדים חששניים הם יצאו מתחנת
הרכבת, אוחזים זה ביד זה. שדרת אאויאמה נפרשה מולם; היא הייתה
מאיימת וגדושה בתנועה בלתי מוכרת. הם צעדו בה כמה דקות, עדיין
אוחזים ידיים, עד שטאקשי קצר הפתיל איבד את סבלנותו. "סתם
אנשים, לא מעניין," אמר והרים גבותיו. "נלך לשם!" הוא הצביע על
סמטה ריקה.
"לא! זה מסוכן!" אמר קאי, שאמו תמיד הפחידה אותו כשהיו עוברים
ליד אחת הסמטאות הצרות הללו, מספרת לו סיפורי זוועה על מאדאם
שחוטפת ילדים והופכת אותם לעבדים.
תומודצ'י לא פתח את פיו כשטאקשי וקאי המשיכו להתווכח. לאחר כמה
דקות הם פסעו בחשש בסמטה הצרה, המפותלת. גדרות במבוק תחמו אותה
ומאחוריהן הסתתרו בתים נמוכים.
כשהגיעו לסוף הסמטה ניצבו מול שער גבוה בצורה של ח', בנוי
מקורות עץ עבות, המסמן את כניסתם למנזר. איש לא צעד בשעה זו
בדרך המטופחת שנפרשה מולם. עצים גבוהים ועבותים היו שתולים
סביב ומראה המנזר באופק הקסים את שלושתם. "ראו!" קרא טאקשי
והביט בחבריו במבט קונדסי. "הנה הארמון של הדרקון הרשע, המולך
על הנחשים. את מלכת השמש הוא שבה, מי הגיבור שיציל אותה
מציפורניו?"
"אני אציל אותה!" קרא תומודצ'י ושלף במבוק מהגדר הסמוכה, מנופף
בו בדרמתיות.
"ומי אתה?" קרא קאי בקול כששלף גם הוא נשק מהגדר הסמוכה.
"אני מלך הרוחות, אהרוג את הדרקון הרשע ואקח אותה להיות לי
לאשה!" הכריז תומודצ'י בחגיגיות.
"אני מלך הציפורים!" קרא טאקשי כשהוא עוקר לעצמו במבוק ומנופף
אותו מעל ראשו. "אגיע ראשון לדרקון, נישא בכנפיי האדירות מעל
הרוחות. אוריד ממנו את ראשו ואקח אותה לאשה."
"אני מלך הצבים!" קרא קאי, "אני אציל את המלכה! מיד אחרי
שיהרוג אתכם הדרקון, כשיהיה כבר עייף ופצוע מהמאבק אתכם, אבוא
אליו ואהרוג אותו בשנתו."
או אז פרצו בריצה מהירה ונעלמו בין העצים להציל את המלכה. שתי
דקות לאחר מכן הם חזרו בריצה מהירה אף יותר, כשנזיר זקן, מניף
מטאטא בידו, רודף אחריהם במרץ.
מאז לא הפסיקו שלושת המוסקטרים לצאת למסעותיהם ההרפתקניים
ברחבי טוקיו. לפני כל יציאה היה לובש כל אחד דמות שונה, והמסע
עצמו הפך עם השנים לטקס מסוגנן ועשיר בחוקים. היו שנים שבהן
יצאו מחופשים בתחפושות של מלאכים, שדים, דרקונים וסמוראים,
מחפשים להם הרפתקאות ברחובות. היו שנים שבהן נכנסו לתפקידים של
נערים אחרים, נכנסו לבית-ספר אחר וניסו להיבלע בהמון, להתחיל
עם בנות ולשחק כדורסל בתוך קבוצות נערים שלא הכירו. היו שנים
שהיו משטים באנשים על ידי שלל מעשי קונדס. ובמסעותיהם
האחרונים, כשהגיעו לגיל שבו כבר כולם מתחילים לחשוב על החיים
ולחפש זהות, החלו לבחור למסעות דמויות שייחודן התבטא
במגבלותיהן; אחד היה עיוור שדיבר ללא הפסקה, שני חרש שמדי פעם
פצח בשיר בקול רם וצורמני ושלישי אילם שלא הפסיק להביט בשדיים
של נשים ברחוב. ממסע למסע נמחקו הפגמים מהדמויות וייחודן התבטא
באופיין. כל דמות ניסתה להביט באמת של העולם הזה מזווית הראיה
שלה.
כשחצו את גיל שש עשרה כבר ידעו המוסקטרים שבית-הספר לא מהווה
עניין גדול עבורם. הם החלו להביט לעבר הכוכבים ולהבין עד כמה
הם בעצם קטנים. שאלות רבות החלו לנקר בהם וכל אחד ניסה למצוא
לעצמו קצה חוט ראשון שיוביל למציאת האמת. הם עמדו בפתחו של אחד
השלבים המסוכנים ביותר בחיפוש, בו עלולים היו להתפתות למשוך
בחוט הראשון שייקרה בדרכם, בחוט הלא נכון, אשר ימיט עליהם
אסון.
המסע האחרון של המוסקטרים היה יוצא דופן; בפעם הראשונה עזבו את
טוקיו מבלי להודיע להוריהם מראש ומבלי לקבל את אישורם. הם לא
תכננו את המסע מראש וגם לא תכננו את הדמויות שילבשו, והכי חשוב
- הם לא החליטו על זמן חזרתם. הפעם המוסקטרים הסתבכו עם דבר
שהיה מעל ראשם - נערי היאקוזה. ומי שמסתבך עם היאקוזה, כדאי לו
שייעלם מיד. בהתייעצות לילית הוחלט פה אחד על יציאה למסע.
באישון לילה, על קצות אצבעותיו, ליקט כל אחד בביתו את הדברים
שהיו נחוצים לו. לאחר שהצטיידו יצאו מטוקיו, ובשעת הזריחה כבר
צעדו בדממה ביציאה מפוג'יושידה לעבר הלא נודע. כל אחד נשא על
גבו תרמיל גדול וכבד. שמש שלהי יולי נסקה והחלה לחמם את האדמה.
כשטיפסו על הגבעה מול אגם קאווגוצ'י, טיפות קטנות, דקיקות
וחמימות נפלו עליהם מהשמיים. טאקשי וקאי צעדו זה לצד זה
ותומודצ'י דידה מעט מאחוריהם בכבדות. "למרות שמה שקרה אתמול -
שהיה כל כך רע - הניע אותנו לצאת למסע הזה, יש לי תחושה טובה
פתאום," אמר קאי. טאקשי רק המהם בגרונו והביט מטה לעבר פניו של
חברו. בילדותם דמו טאקשי וקאי זה לזה כשתי טיפות מים; שניהם
היו רזים מאוד, בעלי אוזניים בולטות, עיניים חומות מלוכסנות
במיוחד ואף סולד. רבים חשבו אותם לתאומים. אך כשגדלו, הכל
השתנה; טאקשי התנשא לגובה של שני מטר וצלקת שרכש בגיל ארבע
עשרה התנוססה על סנטרו, ואילו גובהו של קאי לא עבר את המטר
ושישים.
הם ראו מראה מדהים כשנעמדו על ראש הגבעה. אגם קאווגוצ'י נפרש
לרגליהם, גבעות ירוקות רמות כיתרו אותו מצפון וגבעה נוספת
מעברו השני הסתירה להם את אגם סאי. מפגש הטיפות עם קרני השמש
הטריות יצר שרשרת של עיגולים שזזו זה בתוך זה באוויר, מעל
האגם, בשלל צבעים מבריקים. לאחר כמה דקות של התפעמות, השתופף
קאי והוציא מפה מתיקו, בזמן שתומודצ'י וטאקשי נעמדו מעליו
והצמידו את כתפיהם, מסוככים על המפה מפני הגשם. קאי בחן בקצרה
את העומד בפניהם ושאל, "מעבר לגבעות האלה יש וואדי, אתם רוצים
להעביר שם את הלילה?"
"נשמע טוב," אמר טאקשי, ותומודצ'י רק המשיך לבהות בהר הפוג'י
האדיר שהיה פרוס לפניו, בשלג שכיסה והצניע את פסגתו. קאי ארז
את המפה בחזרה בתיק והתיישב על סלע, משכל רגליו.
"הגורל ידבר," הכריז קאי בקול רם.
שני חבריו ירדו לארץ מולו והרכינו ראשם.
היה זה אחד החוקים שנוספו לטקס המסע. כבר לא בחרו לעצמם את
דמותם באופן חופשי, רק 'הגורל' בחר. כל פעם היה מישהו אחר
בתורו 'הגורל'.
"הפעם, כל אחד יבחר לו דמות בעצמו. הדמות תהיה אצל כולנו כזו
שמקצינה את האני הפנימי שלנו, את מה שאנחנו מאמינים בו, ולכן
אין צורך שאוסיף במילים כדי לתאר את הדמויות. לאט לאט ננסה
לפתוח את הדלת שמסתירה את הדמות ולחשוף אותה. ככל שנטפס יותר
לגובה כך תפתח הדלת עוד." קאי הפסיק לרגע את שטף דיבורו; קרני
השמש נצנצו על הגבעות הצפוניות, גורמות לירוק החי עליהם לבהוק,
וזה תפס את תשומת לבו. כשהמשיך, עיניו עדיין פנו לגבעות. "כל
אחד יבחר לו את הרגע האישי שלו. את הרגע שבו הוא יימצא בשיא -
בו הדלת תהיה פתוחה לרווחה." כשסיים דבריו קמו שלושתם, צועדים
במורד הגבעה לעבר האגם, כשהם מדקלמים בקול את מזמור הגורל.

גוף פה יש, גם נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה.
גוף פה יש, גם נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה.

"נעבור לגדה השנייה ואז נלך לאורכה עד שנגיע להתחברות לאגם
סאי," אמר קאי. "שם נעשה הפסקת צהריים וכשהשמש תתחיל לרדת,
נטפס על הגבעות. מעברן השני נמצא הוואדי."  
אגם קאווגוצ'י שקק חיים; המים היו כחולים וצלולים, שפתותיהם של
דגים קטנים בצבצו מפעם לפעם מעל פני המים כשהם תרים אחר פירורי
מזון וגלים התנפצו על פני איים קטנים שהיו פזורים בכל מקום
באגם. האיים, שהיו עטורי צמחיה, יכלו בחלקם להכיל אדם אחד ועל
אחרים יכלו לשכב ולהתרווח אפילו עשרה אנשים. בתוך הגבעות
הצפוניות לגדה ראו מפעם לפעם מערות מלאות בגבישים מטפטפים
ונעצרו להתבונן ביופיים. איילים קטנים רדפו אחרי אמותיהם
ושפנים קיפצו בין הסלעים. המוסקטרים צעדו על דרך נוחה בין מימי
האגם לצמחיה המדושנת שצמחה על הגבעות לצדם. "ראו!" קרא טאקשי
כשהצלקת רועדת על סנטרו והוא מביט לשמים. באופק, מאחורי פסגת
הפוג'י, הרקיע היה רווי בנקודות קטנות שדמו לפטריות צבעוניות,
מעופפות.
"אתה יודע מה זה אומר?" שאל תומודצ'י בעיניים נוצצות.
"זה אומר שיש בית-ספר לצניחה באיזור, זה אומר שאנחנו ממריאים!"
אמר טאקשי בהתרגשות. "סוף סוף נוכל להשתחרר! בוא איתנו הפעם,
אני אשלם, בוא," הוא פנה לקאי.
אך קאי סימן בראשו לשלילה. "אתה יודע שלא."
"אתה תצנח עם מדריך, לא תצטרך לעשות דבר."
"לא!" פסק קאי. "וחוץ מזה קבענו שמחר בבוקר נטפס את הפוג'יסאן,
מתי תספיקו לצנוח?"
"לפני שנטפס. רק נברר איפה משטח ההמראה ונגיע לשם מחר בזריחה.
אתה יודע כמה זה חשוב לנו." טאקשי הביט בעיניו של קאי.
קאי הנהן בראשו לאישור ואמר, "אני צריך להתחיל מדברים קלים
יותר, אני לא מטורף כמוכם." טאקשי ותומודצ'י צחקקו לעצמם בחצי
פה וקאי המשיך, "אבל קראתי בעיתון שבעוד חצי שנה ייפתח
דיסנילנד בטוקיו, אז נלך ביחד ואולי אעלה על הגלגל הענק, אבל
זה המקסימום."

עולם של קיץ;
צף על פני
גלי המים.
{בשו}

הם המשיכו לצעוד בקצב מהיר עד אשר חלפו על המיצר בין אגם
קאווגוצ'י לאגם סאי. כמה דקות מאוחר יותר עצרו למנוחת הצהריים.
תומודצ'י וטאקשי התיישבו מול האגם בעוד קאי סקר היטב שביל צר
ומפותל שחצה את הצמחייה מעליהם לשניים. "בשביל הזה נטפס עד
לראש הגבעות כדי למצוא מקום לעשות בו את הלילה," אמר בקול
החלטי. טאקשי משך בכתפיו ותומודצ'י רק המשיך להתבונן באדוות
העדינות שהתנפצו מולו.
לאחר מספר רגעים הם שלפו קופסאות שימורים והחלו לסעוד מתוכן.
טאקשי שאל כמה מטיילים שניקרו למקום איך להגיע למשטח ההמראה,
והם הדריכו אותו בחפץ לב. לאחר שהמשיכו המטיילים בדרכם, טאקשי,
עירום כביום היוולדו, קפץ לאגם ושחה לאי הקרוב ביותר. השמש,
המים, הירוק ששטף את העיניים, המוזיקה של הרוח העדינה - כל אלו
גרמו לתומודצ'י להיות שליו לזמן מה; אך כשקאי פתח את פיו ושאל
אותו מה קרה לו ליד המועדון, הצטפדו פניו של תומודצ'י והוא אמר
בטון מתוח: "אבל הסכמנו שלא נדבר על זה."
"כן, אבל כמה זמן עוד לא נדבר על זה? על הכל אנחנו יכולים
לדבר." תומודצ'י שתק, ואחרי דקה קאי המשיך, "מאיפה הגיעו
הכוחות האלה, מה אתה מסתיר?"
"אני לא מסתיר כלום, אני לא יודע בדיוק מה קרה."
"אז ספר מה שאתה כן יודע. אנחנו צריכים להיות נאמנים למסע. מה
שקרה לך שם קשור לאמת שלך, אז ספר, אז תקצין, זאת המשימה
שהטלתי עליך."
אך תומודצ'י המשיך להסתגר בשתיקתו. הוא לא יכול היה להסביר
לקאי אפילו שרצה. בזמן זה עדיין לא ידע את עוצמת הכוחות שעמדו
מולו, את הרנדוו הקרב ובא. ההזיות - שאז עדיין לא השתלטו על
חייו כליל - רק התחילו לטפס בתודעתו, מגיחות להכרתו כגלים
המתרפסים על החוף ומייד נסוגים. פעם הופיעו לשנייה כתמונות
שהבזיקו במוחו, פעם התעכבו מעט יותר, גורמות לו לתחושה מעיקה.
חייו כבר החלו לאבד את כל מה שאיחד את אישיותו. הוא כבר לא
הבין את עצמו כלל. דווקא מה שהתרחש בלילה הקודם מחוץ למועדון
פחות הטריד אותו. מכל הדברים שקרו, מה שהכי הציק לו הייתה
העובדה שלמרות שאהב את קיוקו, משהו בו אילץ אותו להיפרד ממנה.
הוא לא הצליח להסביר לעצמו מה היה המשהו הזה, כמו שגם לא יכול
היה להסביר לקאי את מה שאירע מול המועדון עם נערי היאקוזה.
קאי נעץ בו עיניו, מאוכזב, ואז הפנה מבטו לבחון את הסביבה. הוא
הסתכל בנוף וחש אליו קרבה גדולה - הוא השרה בו תחושה של נוחות
הדומה לתחושה שחש אדם החוזר לביתו לאחר היעדרות ממושכת. הוא
בחל במחשבה שיצטרך לחזור לאפרוריות של טוקיו. הוא הביט בקנאה
בבקתות שהיו פזורות בין הגבעות, בהן גרו הימבושי - נזירי ההר.

בלילה, שוב בחן קאי את מה שהציע לו הטבע. הוא עמד על ראש הגבעה
כשקולות האפלה מהפנטים אותו; יללת זאבים הדהדה בגיא שנפרש
מתחתיו וצעקת תנשמות חתכה בחדות את האוויר מעליו. הוא הסתובב
במקומו לאט ונעצר כשפניו אל ההר האדיר. שכבת השלג על קצה פסגת
הפוג'י הבהיקה בחשכה ועשרות נקודות אור נעו במעלה ההר; היו אלה
פנסים בידיהם של המטפסים. הוא התאהב באדמה שעליה דרך, במחשבות
שהיא גרמה לו לחשוב, במראות שפתחו את נשמתו לתבונה שלא הכיר
קודם. הוא נשם עמוקות, אסף בידיו כמה ענפים וירד בחזרה לכיוון
הגיא, לעבר המדורה, שהייתה כמאה מטרים מתחת לראש הגבעה.

"מה הרגשת כשראית את האקדח מולך?" שאל טאקשי כשהוא תוקע עיניו
בתומודצ'י. אך תומודצ'י רק המשיך להביט בדממה באש הלוחשת. "אני
זוכר כשהייתי קטן, הייתי מדמיין שמישהו יורה בי," אמר טאקשי
כשראה שתומודצ'י לא מגיב. "ניסיתי שוב ושוב לדמיין את הכדור
חודר לבטני, אבל זה היה בלתי אפשרי. לא הבנתי את המשמעות לכך,
שמשהו יכול באמת לחדור אותי, יכול להרוג אותי. ורק לאחרונה
הבנתי מאיפה נבעה המחשבה הזאת..." טאקשי השתתק לכמה רגעים
כשקאי הגיח מהחושך, בידיו הענפים שקושש. לאחר שקאי הוסיף כמה
מהם לאש, הניח את השאר בערמה קטנה והתיישב. "היא נבעה מהאני
העליון שלי, שכילד הייתי פתוח אליו אפילו יותר." הלהבות
שהתגברו הבליטו את הצלקת שעל סנטרו.
"מה זאת אומרת האני העליון שלך?" שאל קאי. טאקשי הביט בשמיים
וניסה למצוא מילים כדי להסביר עצמו. אף אחד לא פצה פה במשך כמה
דקות ארוכות. "תומוקון!" פנה קאי לפתע אל תומודצ'י. "תוכלו
לצנוח בבוקר ועל הפוג'יסאן נטפס כבר מחר בלילה."
"כן?!" המהם תומודצ'י.
"כן, ראיתי שהרבה אנשים מטפסים בלילה. זה כנראה יותר נוח, פחות
חם." תומודצ'י הנהן בסנטרו וקאי בחן את פניו - הן היו קפואות
ולא הסגירו דבר. לא הייתה לקאי ברירה אלא לשחזר בראשו שוב ושוב
את האירוע שהתרחש מחוץ למועדון. היה לו קשה להבין את המראות
שראה. הכל קרה מהר מדי, והתוצאה הייתה משוללת כל הגיון.
ועכשיו, דבר לא נראה כמו קודם. הוא כבר לא הביט בתומודצ'י
באותה הצורה, עיניו חיפשו כל הזמן את מה שלא היו יכולות לראות,
את מה שהסתתר מאחורי גבו. אם יומיים קודם לכן היה מביט בפניו
של תומודצ'י כשאש המדורה משתקפת על פניו, היה משיל עיניו מיד;
אך עכשיו חש צורך לבחון אותו ללא הרף. כמובן שעשה זאת בזווית
העין, כדי לא להסב לחברו חוסר נוחות. כידודי האש השתקפו בעיניו
השמימיות של תומודצ'י והגוון האדמדם שעטף את פניו הבליט את
עצמות לחייו ואת סנטרו. קאי דמיין את פניו מתחלפות לפני זאב
ואחר לפני תנשמת ולפני נמר, ודמיין ודמיין...
"שמעתי שבהודו," המשיך טאקשי אחרי שגיבש את כל התיאוריה שלו
בראשו, "יש אנשים שהולכים אליהם, ותמורת מאה דולר הם מעבירים
את האדם חווית חיים, מההתחלה ועד הסוף."
"מה זאת אומרת חווית חיים?" שאל קאי.
"אתה בוחר באיזה מסלול חיים אתה רוצה לעבור, והם מהפנטים אותך
ואתה מתחיל לחיות, מרגע הלידה. אתה עובר הכל. אתה לומד שפה
מההתחלה, רוכש חברים, אשה ועבודה, וגוסס ומת ומתעורר באשראם
בהודו עם מאה דולר פחות בכיס וזיכרונות חיים שלא היו."
"אז מה שאתה מנסה לומר זה שכרגע אנחנו לא ממש פה? שייתכן שהאני
העליון שלנו נמצא עכשיו בהודו וכשנמות נתעורר באשראם?" שאל
קאי.
"לא, זה לא מה שאני אומר," ענה טאקשי. שוב הוא לקח לעצמו
אתנחתא לחשוב ולבסוף אמר: "למעשה רק אחד מאתנו נמצא כאן
ועכשיו, וזה חייב להיות אני."
"אתה?" פלט קאי בטון מלגלג.
"כן, אני! אתכם אני מדמיין, אתכם אני חולם, כל דבר פה הוא יציר
דמיוני."
"למה דווקא אתה?"  
"איך יכול להיות שלא? אני מרגיש את הקיום שלי, אני מרגיש את
הנשימה שלי, אני רואה אתכם עכשיו, את האש."
"אבל גם אני רואה את האש," אמר קאי.
טאקשי גיחך ואז אמר, "כן, ברור שתגיד את זה, בשביל זה אתה
מתוכנן."
"מתוכנן?" קאי פער עיניו.
"כן, קאיקון, מתוכנן. הכל כאן מתוכנן עבורי, גם אתה, גם
המכוניות, העלים, הרוח הנושבת בהם, המטוסים, המצנחים,
בית-הספר, האש הזאת, גם תומוקון קשישא מתוכנן עבורי." תומודצ'י
הביט לכמה שניות בפניו של טאקשי ואחר החזיר עיניו לאש. "כן, מה
שהוא עשה חידד לי את העניין יותר. כשראיתי את ערימת נערי
היאקוזה על הכביש ירדה בי ההבנה שרק נראה לי שלדברים יש את
הסדר שיש להם, וזה רק בגלל שכך תוכנן שייראה לי, אבל למעשה הכל
אשליה, אני נמצא בתוך חלום, בתוך חלום, בתוך חלום... אני רואה
דמויות שיש להן משמעות, אני חש את כוח המשיכה, אך הכל אשליה,
אחרת איך אתה יכול להסביר את מה שתומוקון עולל לנערי
היאקוזה?"
"אז אם לתומוקון יש כוחות כאלה, אולי דווקא הוא קיים ואנחנו
יצירי דמיונו, אנחנו אולי התפאורה של החלום שלו."
"איזה כוחות, מספיק לדבר שטויות שניכם," רגז תומודצ'י, "וחוץ
מזה, הסכמנו שלא נעלה את מה שקרה יותר, הרי ביקשתי."
"לא יכול להיות!" טאקשי ענה לקאי, מתעלם מדבריו של תומודצ'י,
"אני חושב כרגע, אני רואה, אני מודע, אני זה שקיים, מה
שתומוקון עשה היה רק סימן מהאני העליון שלי כדי להזכיר לי את
מה ששכחתי."
"את מה ששכחת?" שאל קאי.
"כן, את מה ששכחתי. בזמן האחרון אני מתחיל לגלות את האמת
ששכחתי."
"בהנחה שזו האמת, בינתיים הכל תיאוריה."
"זו לא סתם תיאוריה. אני לא זוכר הכל, אבל הבנתי את התמונה
הכללית, האני העליון שלי העביר לי את האמת," אמר טאקשי בפאתוס
רב.
"איזו אמת, מה אתה מקשקש. כל התיאוריה שלך חסרת כל בסיס, כל
אחד יכול לטעון את מה שאתה טוען, וזו גם לא הפעם הראשונה שטענו
כך."
"יכולים מבחינתי מליון אנשים לטעון כך, אבל כך האני העליון שלי
אמר להם לטעון. כולם יצירי דמיוני וכל מה שאתה אומר אני רציתי
למעשה שתגיד, גם זה סימן עבורי מהאני העליון שלי. זה כמו
בחלומות, הכל נראה באותו הרגע אמיתי, אבל כשמתעוררים מגלים שהם
היו רק בראש. שיטענו מה שירצו לעזאזל, אני יודע, אני חש שאני
קיים, אני חש שהכל כאן בשבילי, אני מרגיש עצמי חושב ואיך אוכל
לחשוב אם אני לא קיים?"
"גם זה משפט ידוע," קאי קימץ עיניו כשדיבר והן דמו לגרעינים.
"אם היית קורא קצת ספרים היית מכיר את המשפט - 'אני חושב, משמע
אני קיים.' את התיאוריות שאתה מקשקש לעצמך בראש אנשים רבים כבר
העלו וביססו והפריכו וביססו שוב והפריכו שוב, ואתה, אתה שמעת
על איזה הודי שמעביר אנשים גלגולי חיים תמורת מאה דולר וכבר
פיתחת לך תיאוריה שלמה, ואתה כבר יודע מהי האמת וכבר מחובר
לאני העליון שלך... באמת!"
הרוח שינתה כיוון והדפה את רוח המדורה לעבר פניו של טאקשי והוא
מצמץ בעיניו בעצבנות וסר ממקומו, מתיישב בפינה אחרת. "נכון
שאתה מאוד חכם, קאיקון, זה ידוע שאתה תולעת ספרים. וגם אם
נפגשת עם כל כך הרבה ספרים ודעות וגם אם סיפרת לי עכשיו את
דעתך, וגם אם ניסית להעמיד את מה שאני חושב, את מה שאני יודע,
בספק, אני לא מוטרד כהוא זה."
"לא?" אמר קאי.
טאקשי הנהן בראשו לשלילה ואמר: "לא! ולמה שאהיה מוטרד? ככה
בדיוק אני צריך אותך, קאיקון, ככה האני העליון שלי רצה שתהיה,
שתנסה לערער את בטחוני."
"אווו... סנסיי," אמר קאי, משועשע. "בסדר."
"כן, קאיקון, אתה אולי מלומד, אולי אתה קורא הרבה ספרים והרבה
מילים כבר יש בקודקוד שלך; אבל אני לא צריך הרבה מילים, האמת
שלי לא נמצאת בכל הספרים האלה, היא פשוט אצלי."
הם השתתקו לדקה קצרה, מאזינים לשירת הצרצרים. לבסוף קאי, מבלי
להסיר עיניו מהאש, פתח את פיו ושאל: "ומה אתה חושב, תומוקון?"
לתומודצ'י, שהיה מהורהר מאוד, לקח שניות מספר לענות. כשענה
דיבר לאט מאוד ובטון נמוך, מה שאילץ את קאי וטאקשי להתקרב אליו
בכדי לשמוע את דבריו. "אז אם אתה חושב שאינני קיים באמת וגם
קאיקון הוא יציר דמיונך, למה אתה מתאמץ להסביר לנו את כל זה?
אתה לא חושב שזה מיותר?"
זמן מה לקח לטאקשי לענות על השאלה. סביב המדורה נשמעו פצפוצי
הגחלים באש, הרוח המנשבת בעצים וצרצרים שהיו עסוקים בשיחותיהם
שלהם. "זאת שאלה טובה," ענה לבסוף, "אני מניח שהתשובה היא שאני
לא באמת מדבר אתכם, אני בעצם מדבר עם עצמי, באמצעות השיחה
אתכם. אני מנסה לשכנע את קאיקון וכשהוא מנסה להוכיח אותי
ולהפוך את דבריי ולהתנגד אליהם, הוא למעשה דווקא עוזר לי לבסס
את הדברים לעצמי, הוא למעשה עוזר לי להיזכר באני העליון שלי."
"אם כך, מהי המטרה שלך בעולם הזה?" שאל תומודצ'י. "לשם מה האני
העליון שלך מחזיק בך פה?"
"הוא מחזיק בי פה עד שאזכר באמת, שאזכר שכל מה שמולי אינו אלא
אשליה; זה המבחן שעומד בפני."
"אבל כבר אמרת שנזכרת באמת, כבר סיפרת לנו מה היא, כבר נזכרת
שזו אשליה," תומודצ'י לא הרפה.
שוב שתק טאקשי ארוכות טרם ענה. "לא! עליי להוכיח לאני העליון
שלי שבאמת נזכרתי, שאין לי שום פחד להאמין שתמונות העולם שאני
רואה הן למעשה אשליה."
"ואיך תוכיח לו שתמונות העולם הן אשליה?" שאל תומודצ'י כשהוא
כבר חש את משקל התשובה.
טאקשי לקח נשימה עמוקה ואמר, "אעמוד מול גבולות האשליה ואפרוץ
אותם, אפילו במחיר חיי."
תומודצ'י וקאי החליפו מבטים מהירים ביניהם.
"אתה עדיין הדמות שלך? נכון?" שאל קאי, אך טאקשי לא ענה מיד.
"אתה עדיין משחק את הדמות שבחרת? בגלל זה אמרת את מה שאמרת?!"
שאל שוב בקול רם.
"תפסיק, קאיקון!" נזף בו טאקשי. "אתה הורס את המסע עם השאלות
שלך!"    
יללת זאבים פילחה את האוויר הצלול, וקאי הוסיף בדממה כמה ענפים
לאש שהחלה נחלשת.
"ומה אתה חושב על האמת?" שאל תומודצ'י כשהוא בוחן את קאי.
טאקשי קם והוציא מתרמילו קומקומון. לאחר ששפך לתוכו מים הניח
אותו מעל גחלים לוחשות בצד המדורה.
"אני לא חושב עליה," אמר.
"לא? אתה לא חושב?" שאל טאקשי כשהוא שולף את עשבי התה מתוך בד
מקופל.
"אני חושב על הדרך אליה. אני משתדל להתבונן בדרך וכך אולי בסוף
אוכל להביט לה ישר בעיניים," אמר קאי.
"מה זה להתבונן בדרך, מה אתה בעצם עושה?"
"למשל היום כשצעדנו, התבוננתי בעצמי קודם כל. ניסיתי לשים לב
לנשימות שלי. ניסיתי לשים לב לפעימות לבי. ניסיתי לשים לב
לרגלי הנוגעות בקרקע. למשקל גופי העובר ממקום למקום. לתחושת
שיווי המשקל. לעמוד השדרה, לכל חוליה וחוליה. ניסיתי לשים לב
למחשבות שלי, לכמה מחשבות אני חושב בשנייה אחת. ספרתי בשקט עד
חמישים. אני רואה שאני סופר. אני סופר בראש. באותו הזמן נוכחתי
לראות כי גם חשבתי על הבית, חשבתי על פניו של אבי כשמצא את
הפתק שהשארתי לו באישון הלילה, חשבתי על הספר ששכחתי להחזיר
לספריה וחשבתי על מה שנאכל בארוחת הצהריים.  את כל זה הגוף שלי
עשה בבת אחת - ההתבוננות בכך מראה לי הרבה דברים שלא ראיתי
קודם."
"ותשומת לב זו לדברים האלה שקורים בתוכך בעת ובעונה אחת, מביאה
לך גם תשובות כלשהן?" שאל טאקשי.
"לא!" ענה קאי בנחישות. "רק מגבירה את כמות השאלות. עכשיו אני
חושב על כל המכונה הזאת שהיא אני, על כל הדברים שפועלים בתוכי
מבלי שאני בכלל מודע אליהם. ואני שואל איפה הדברים מרוכזים, מי
באמת מפעיל את כל זה, למי יש שליטה? והכי חשוב, אני שואל עצמי,
מה עוד מסתתר שאינני מודע לו, ממש פה בתוך גופי. אתה מבין
טאקשיקון, גם אני מאמין שיש אני עליון ושיש אמת נסתרת, אבל אני
מחפש אותה בנאמנות בכל מקום, איני מפריח כל מיני רעיונות
ילדותיים."
"אתה יכול להגיד שהרעיונות שלי ילדותיים," זעם טאקשי לעברו,
"אבל אני חושב שאתה סתם מסתבך בתוך יותר מדי מילים. וכמו
שאמרתי קודם, אני כבר יודע מול מה אני עומד, אני כבר בקשר חזק
מאוד עם האני העליון שלי."
"בכל אופן," המשיך קאי מבלי להגיב לדבריו, "רק עכשיו, כשהתחלתי
לנסות להיות מודע לפעולות שקורות בתוך הגוף, כבר אני משגיח
בדברים שלא ראיתי מעולם; ובכל זאת הם היו שם כל הזמן. אני תוהה
כמה דברים יש בי עוד, כמה דברים עדיין לא ראיתי רק מפני שלא
חיפשתי, ואף אחד לא לימד אותי שיש לחפש. החברה שלנו מגדלת
אותנו לתוך תבניות נורא ברורות. מאוד מפריע לי שלא היה שום
תמריץ בחינוך הורי לחיפוש עצמי. אני מתבונן בדברים הפשוטים
סביבי, בזרימת המים, בהתעקלות זרם סביב בול עץ, בלהקות
הציפורים הנודדות, בעלה הנופל מהעץ - וזה מחזיר אותי פנימה
לתוך שלווה, לכמה שניות, ואז היא נעלמת."
"ומי בכל זאת פתח לך את העולם הזה, סתם כך החלטת להתחיל
להתבונן בעצמך בזמן שאתה הולך?" שאל תומודצ'י.
"לא, אני קורא לאחרונה ספרי זן, למדתי כמה טכניקות. אבל ברור
לי שזו רק ההתחלה."
"אז תן לי רגע להבין את מה שאתה אומר," אמר טאקשי, "למעשה מה
שאתה חושב על האמת זה מה שקראת בספרים? אתה טוען שהאמת מסתתרת
בספרים, רק לקנות, לקרוא ובום אתה יודע את האמת?"
"לא! לא! לא! להפך. אמנם קראתי ספרים והם אכן פתחו לי צוהר, אך
הוא זעיר ועל זה אני שם את הדגש. בניגוד אליך, אני מבין שהאמת
היא דבר גדול ונסתר. אני, שלא כמוך, אינני מאמין שהדרך לאמת כה
קצרה. נראה לי שהדרך היחידה להגיע אליה היא ממש לרצות למצוא
אותה, ממש לחפש אותה לאורך זמן רב וללמוד אותה ללא הרף על ידי
חקירה עצמית. ואז אולי - רק אולי - היא תתגלה. האמת עצומה,
נסתרת וקשה להשגה, אך לדעתי אין יותר חשוב ממנה. אז אולי אני
קורא בספרים כרגע, אבל אשמח למצוא ממי ללמוד, ובטוח שאמצא,"
אמר קאי ואז קם וצעק לתוך הגיא בכל כוחו, "כשהתלמיד מוכן המורה
מגיעעע!!!" קול צעקתו הדהד כמה רגעים ואז נמוג בין יללות
הזאבים. תומודצ'י חש צמרמורות עוברות בעמוד שדרתו. "אבל אתה,"
פנה קאי לטאקשי, "אתה מדאיג אותי מאוד, אתה כבר חושב שאתה מלך
העולם וזה מאוד מסוכן."
"אז אתה דואג לי?" שאל טאקשי.
"דואג מאוד!" אמר קאי והתיישב.
"יופי, כי אתה מתוכנן לדאוג לי," קרץ לקאי.
אך קאי לא חייך ולא קרץ לו בחזרה, הוא רק בחן ארוכות את פניו
ואז פנה לתומודצ'י. "ואתה?"
"ואני?" ענה תומודצ'י בשאלה.
"אני וטאקשיקון מתווכחים כמו שני זקנים ורק אתה יושב ולא אומר
דבר."
"כי אין לי מה לומר," תומודצ'י נסגר בתוך עצמו.
"זה לא יכול להיות," התכעס קאי, "אנחנו פותחים את הדלתות
ומגלים מה עומד מאחורינו, ואתה... כלום..."
"אהה..." המהם טאקשי, מסכים עם דברי קאי. "אנחנו חשופים בפניך
ואתה סגור."
"בזה אתה טועה," נבח עליו תומודצ'י, "אני כן חשוף בפניכם. אני
אומר לכם רק את האמת ובכל זאת אין לי דבר לומר. ורק את זה יש
לי להגיד לכם - שאין לי דבר לומר." וכשהם הביטו בו, מבולבלים
יותר ממנו מדבריו, הוא המשיך לחדד את מה שניסה לומר. "אינני
יודע דבר. אינני יודע במה אני מאמין, אין לי שום תיאוריות
ואינני יכול לומר לכם מה יש מאחורי הדלת שלי, כי היא סגורה.
אני יכול לומר שאני שומע נהימות שמפחידות אותי מאחוריה, אני
יכול לומר לכם שאני שומע צעדי ענק מעברה השני, ואינני יכול
לפתוח אותה, אינני יכול בשום אופן לפתוח אותה. כשאפתח אותה
אספר לכם כל מה שאראה מאחוריה, אבל כרגע אינני יודע דבר."
"זה לא נראה ככה ליד המועדון," לחש טאקשי כשידו מסתירה את
פיו.
"אמרתי שלא נדבר על זה יותר!" התרומם תומודצ'י בזעם מולו.
"כן, אמרת," התרומם מולו טאקשי,  "אבל אל תגיד שאתה לא יודע מה
יש מאחורי הדלת הזאת, כי ליד המועדון נראה שידעת בדיוק איזה
שפן אתה יכול לשלוף מעברה השני."
"אני אפילו לא זוכר מה קרה שם! אני מפחד לזכור! אני משתדל
לשכוח! אבל אתה לא נותן לי, אתה חייב לדעת, אפילו אם זה כואב
לי. אז כן, אתה צודק, שם הדלת נפתחה! וראית מה קרה! אז אתה
יכול להאשים אותי שאני מפחד להתבונן מבעדה? אני כרגע מנסה לסדר
לי את הדברים בראש ואני מבקש בפעם המאה שתניחו לי עם זה כרגע,
אני לא מסוגל עכשיו להבין כלום."
לאחר כמה שניות של שקט אמר טאקשי: "כשאפגוש את האני העליון
שלי, השאלה הראשונה שאשאל אותו היא למה המצאתי אותך כל כך
מוזר."
חלפה בדיוק שנייה אחת עד שהמתח השתחרר מהם ושלושתם התגלגלו
מצחוק על הרצפה. לרגע לא נשמעו הלחישות של הטבע, לרגע לא
הוטרדו ממשקל האמת שרבצה על כתפיהם, לרגע היה רק פרץ צחוק
משחרר. "כשתפגוש את האני העליון שלך ותקבל ממנו תשובה, ספר לי
מיד," אמר תומודצ'י אחרי שצחוקו דעך.
"אין בעיה, תומודצ'יסאן, אין בעיה, התשובה שלך תבוא במהרה,"
ענה לו בעיניים נוצצות.  

דעתי נחרצת
להלבין בשדה הבור,
רוח חודרת לגופי!
{בשו}

שמונה קפצו בזה אחר זה מבטן המטוס. הם צרחו מאושר כשהרגישו את
מטח האוויר הצונן שהכה בפניהם. תומודצ'י חש סוף סוף את התחושה
שפילל אליה. כשעיניו השתלבו עם צבע הרקיע המואר הוא לא חשב על
שום דבר, מוחו היה נקי, ואנרגיית השמים עטפה אותו ונתנה לו כמה
רגעים של אושר. בגדיו, שרטטו מזרמי האוויר, השמיעו רעש הדומה
לחבטות יריעת ברזנט בקיר. הוא הביט על קווי הנוף שמתחתיו, על
הכפרים, על שדות האורז, על הים שהשמש הטרייה השתקפה בו. הוא
התבונן בפסגת הפוג'י, בלוע הזקן אשר השמיד אנשים רבים
בהתפרצויותיו. השמחה שהציפה אותו הייתה כה גדולה עד כי כל דבר
שהביט בו נראה יותר חי מהרגיל, כל צבע היה קורן במיוחד וכל
צורה הייתה חדה מאוד. הוא כיוון עצמו לאנשים שיצרו מעגל מעופף
כשהם תופסים זה בידי זה, אך לפני שהצטרף למעגל הבחין שנעלם
ממנו משהו. הוא התבונן היטב; טאקשי לא היה ביניהם.
תומודצ'י חש את הלמות לבו ותחושת האושר שעטפה אותו נעלמה. הוא
התהפך ברקיע, מסתחרר ככדור באוויר, מחפש בעיניו נקודה קטנה
בשמיים. ואז הוא ראה אותו, גולש לכיוון הים כנץ, בזרועות
פתוחות. תומודצ'י יצר בגופו צורת חץ ותוך שניות מעטות הוא היה
מעליו. לפני שהצליח להגיע אליו טאקשי יצר מתחתיו תנועה מוזרה
בגופו וכנחש המשיל את עורו שמט מכתפיו את ילקוט המצנח.
"לאאא!!!" זעק תומודצ'י, אך צעקתו נבלעה במשב הרוח.
כשטאקשי משך בידיות המצנח ועזב את הילקוט, חיוך עלה על שפתיו
והוא חש רגיעה, אשר הופרה מיד, כשתומודצ'י נתקע בגבו. תומודצ'י
ירד עליו כעכביש, לופת אותו בזרועותיו. הם חלפו בתוך העננים
ויכולת ראייתם אבדה לשניות קצרות. כשחזר טאקשי לראות, פניו של
תומודצ'י היו תקועות בפניו, את רגליו הוא ליפף סביב ברכיו ואת
ידיו מתחת לבית שחיו. טאקשי צחק בקול רם. "חבר טוב המצאתי
אותך, חבר טוב אתה, תומודצ'י," אמר לתוך אוזנו.
"אתה לוקח את המסע הזה יותר מדי ברצינות," נהם תומודצ'י לאוזנו
ואחר הרחיק את פניו ממנו והביט בעיניו.
"די, תומודצ'יסאן, מספיק," אמר, "אינני מפחד, אני מוכן להישיר
עיניי לאמת עכשיו, אל תנסה לעמוד בדרכי."
"לא אעזוב אותך, החזק בי חזק כשאפתח את המצנח, ונדבר למטה,"
קולו של תומודצ'י רעד.
"לא! אל תדאג, אני לא יכול למות, אני לא מאמין באשליה וכששלחתי
ממני את המצנח הוכחתי שאלה לא רק דיבורים. אני עומד מאחורי
המילים שלי, אתה תראה אותי מתרומם ללא מצנח, אתה תראה אותי
לוקח שליטה על החיים שלי."
"אתה לוקח שליטה על המוות שלך!" תומודצ'י הביט למטה וראה את
תוואי החוף המתקרב, את זרמי המים בים, ואז החזיר את מבטו ותקע
אותו בעיניו של טאקשי, "תפסיק, אידיוט! אנחנו מאוד קרובים
לאדמה, אני הולך להרפות את הידיים שלי ממך בשביל לפתוח את
המצנח. אתה חייב לתפוס בי חזק! כשנגיע לאדמה נדבר."
"לא! האני העליון שלי הוכיח לי שהמציאות היא מעבר למה שאני
רואה בעיניי, כשראיתי מה משתולל סביב גופך במועדון. אני מאמין
במציאות שנמצאת מעבר לאחיזת העיניים. דבר לא יקרה לי, כי אין
בי פחד. ואתה מנסה להכניס בי פחד עכשיו. אתה לא עוזר לי,
להפך."
תומודצ'י שלח עוד מבט לעבר ההרים וכבר יכול היה להבחין בברור
בקווי הרכס. "אני מתחנן בפניך, טאקשיסאן, תפוס בי ונדבר על
האדמה. אני אוהב אותך." טאקשי הביט בו במבט רך אך לא אמר דבר.
"רחם על הוריך, טאקשיסאן. רחם על חיי, אני לא ארפה ממך עד שלא
תתפוס בי ותבטיח שלא תרפה."
הם הביטו זה בעיני זה כברת זמן שנראתה כמו נצח. אך הזמן, חסר
רחמים, הצליף בתודעתם כשחלפו על פני להקת ציפורים.
"ואני אוהב אותך," אמר לו טאקשי.
"אז תתפוס בי?" אמר לו תומודצ'י בתחינה, כשהוא מפחד לבדוק את
מראה האדמה המתקרבת.
מאותו רגע הדברים קרו מהר מדי. טאקשי הניף את ידיו והלם בפניו
של תומודצ'י. ממש לפני שנפרדו צעק טאקשי:

"גוף היה, נשארה נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה."

ואחר משך בחבלי הפתיחה של המצנח.
רעש שקשוק הבגדים הפסיק ודממת השמיים השתררה סביב. כשתומודצ'י
התעשת הוא הביט מטה ולא הצליח למצוא את טאקשי בעיניו.
טאקשי ירד לעבר הים, פורש את ידיו ורגליו, מוכן למעוף. הוא עצם
עיניו וחש יד ענקית אוחזת בגופו. הוא ביטל במוחו את כוח המשיכה
וחיוך עלה על שפתיו. הצלחתי! רצה לצעוק. הוא הרגיש עצמו מתרומם
כציפור. פקח עיניו. ראה שאינו מעופף כלל. גופו נכנע לכוח
המשיכה. קצף הגלים מולו. חבטה ריסקה את עצמותיו והוא זכה במעוף
שחיפש. הוא התרומם מעל גופתו, צופה בדמו הנמהל במים הכחולים.
לאחר רגעים מספר התרומם מעלה, נוסק לעבר בור הרקוויאם. דמותו
נפרדה ממראה אשליית העולם - ממבוך הרשמים.

משבי הרוח משכו את המצנח, ותומודצ'י שחרר עצמו ממנו מבלי
להתאמץ לקפלו. הוא התבונן באופק. הוא ידע שאין מה לעשות.
שתים עשרה רגליים נחתו על האדמה, כמה מאות מטרים מאחוריו.
הצנחנים צחקקו לעצמם בהתלהבות, הם עדיין לא ידעו מה קרה. אך
קאי, שהמתין להם בעמדת הנחיתה, הגיע לתומודצ'י בריצה ובפנים
מודאגות ואחז בכתפו בחוזקה. "תומוקון! איפה טאקשי, הוא לא נמצא
עם האחרים, איפה הוא? איפה הוא?!"
אך תומודצ'י לא ענה. רק פרץ הדמעות שירד בבת אחת מעיניו ורק
המצנח שירד מהשמיים, מסתחרר ללא אדם לתוך הגלים, חשפו בפני קאי
את גודל האסון שירד עליהם.

אחר תומודצ'י וקאי שקעו בעצב. הם פחדו לעמוד מול הוריו של
טאקשי והמחשבה על חזרה לטוקיו העבירה בהם חלחלה; לכן החליטו
להישאר בינתיים בהרים. המוסקטרים תכננו שהטיפוס על הפוג'י יהיה
גולת הכותרת של המסע, ועכשיו, כשלא היו כבר מוסקטרים, לא הרשו
לעצמם לדרוך על ההר הנורא, הם רק חגו סביבו. כשצעדו על ההרים
שהקיפו את הפוג'י - אשר לעומתו נראו כבליטות קטנות באדמה - לא
היו מסוגלים אפילו להביט לעברו. ההלם שאחז בתומודצ'י, העצב
והקרבה למוות - העיקו עליו והציפוהו ברגשות מעורבים. חומות
ההגנה שבחר להציב כנגד הזיכרון החלו להתמוטט בזו אחר זו
והרנדוו הגביר צעדיו וקרב אליו במהירות. טעם השן הראשונה של
הרנדוו - שננעצה בו עוד לפני שעזבו את טוקיו - חזר. מראה גדולה
התעקשה, חרף כל ניסיונותיו להתנגד, לעמוד מולו. ההזיות כבר לא
נראו כתמונות קצרות, הן גדלו והתעצמו ולקחו חלק גדול מיומו.
באגמים רחצו גופם, על העשבים ישנו וכשנגמרו להם האוכל והכסף,
התמזל מזלם לפגוש באחד מנזירי ההרים - קתו. קאי התעניין בחייו
ויצר עמו קשר חם. הנזיר קתו ניאות לקחת אותם תחת חסותו ושיתף
אותם במאגרי האורז שהיו בבקתתו הפשוטה.
שבועיים אחרי שיצאו למסע תומודצ'י כבר היה מפורק לחלוטין.
ההזיות חילקו אותו לחלקים, בטנו התהפכה ולבו צרב. כל הדמויות
שלא זכר, אך בכל זאת הכיר, חגו בראשו כרוחות רפאים. זיכרונות
ילדותו הדמיעו עיניו מספר פעמים ביום. תומודצ'י למד שהדרך
היחידה לברוח מניצוצות הרנדוו היא לישון; אך מראות הטבע,
הריחות, האור הבהיר שהשתקף בעלי העצים - שמרו אותו ער מרבית
משעות היום.  קתו ניסה להקל עליו, השקה אותו צמחי מרפא ומרח את
גופו בשמנים נדירים. אך דבר לא עזר. תומודצ'י היה חלש ותנועת
גופו הזכירה כלב רחוב מרוט שזה עתה הפסיד בקרב מתיש. לא היה
מנוס, הוא היה צריך את קרבת אביו, את הגנת כותלי ביתו, את חום
הביצה האדומה-לבנה, את שלוות הפוטון, את החשכה.
קאי ותומודצ'י צעדו לעבר רציף הרכבת. לראשונה מאז שאיבדו את
טאקשי פתח תומודצ'י את פיו ודיבר. "נגמר המסע, קאיסאן. תחזור
איתי לטוקיו?" קאי הנהן בראשו לשלילה. "צריך להפסיק לברוח,
קאיקון, בוא איתי." כשקאי לפתע שם לבו לכך ששמע את קולו של
תומודצ'י בוקע, הוא נעצר במקומו והביט בו. תומודצ'י נעצר אף
הוא ולהפתעתו של קאי, לאחר ימים ארוכים שלא פגש במבטו, הוא
הניח עליו את עיניו בחזרה. הם עמדו זה מול זה דוממים רגעים
שדמו לנצח. הרוח שהקיפה אותם הניפה מהאדמה עלים אדמדמים ולרגע
היה נדמה לקאי שהעולם סובב סביבם. לרגע חש שמאחורי הייאוש
והתוגה שהשתקפו בעיניו התכולות של תומודצ'י מסתתרים כוחות
שמימיים, ומאחורי קולו החלוש - תבונה וידע.
אולי, חשב קאי, עלי להקשיב לו. כוחו הוכח בפני כשהם תקפו
אותנו. משהו מסתתר מאחורי הגב שלו, ורק בזמן שאין מוצא אחר הוא
נחשף. אולי זו אזהרה, הדברים שהוא אומר. אולי הוא מזהיר אותי
שאסור לי להישאר, מפני שהוא יודע מה צופן לי העתיד. אולי בכל
זאת עלי להיות אדם רגיל, במכונה המודרנית שבטוקיו. אבל לעזאזל!
אפילו אם הוא צודק... כן, הוא צודק, אני באמת בורח. בורח
מהמציאות שאליה נולדתי. משהו בי שונא את אותה מציאות, לא מאמין
בה. זה מה שאני מרגיש. אסור לי לא לברוח. אסור לי. אני אני.
אני נמשך לכאן, כל הרשמים והשקט שחודרים לעמוד שדרתי... מה
יותר אמיתי מזה? מה היה יותר אמיתי מזה אי פעם? וטאקשי... הוא
מת מכיוון שלא פחד לברוח. האם זה רע? האם זה יכול להיות רע,
שהוא הלך לאן שהוא רצה כל כך ללכת? שהוא הגיע לשיא שלו? לא!
אסור לי להתבלבל! אסור לי להתייחס לבחירה של טאקשי. אסור לי
עדיין להתבונן בעיני המוות. אינני מוכן. זה יהרוס את כל ההבנות
שאליהן הגעתי בשבועיים האחרונים! מותר לי להתגעגע לטקאשי, אבל
לא להיות בשום אופן מושפע מתוצאות חייו. זוהי צומת חשובה ועלי
להיות טהור מפחד בזמן שאני צועד בה. עוד יבוא הזמן שבו אעמוד
מול המוות. עוד יבוא הזמן שאעמוד מול מה שקרה. עכשיו אני כאן.
אני רוצה לדעת את עצמי, וגיליתי דרך שאני חושב אותה מתאימה לי.
גם כל המחשבות האלה, הן מונעות ממני את הראיה האמיתית. הדברים
צריכים להיות פשוטים והמחשבה שקטה. עלי פשוט לראות. רק לראות.
וגם לשמוע. הנה הרוח. הנה השקט שמסתתר היטב מאחוריה. אבל כמה
שמסתתר, הנה אני שומע אותו. הוא קיים כמו שהזמן קיים, בלתי
מתפשר, קבוע ועצום. הוא מחזק אותי. הוא מתיישב בתוך עמוד
שדרתי. הנה הצבעים. האדום - מה הוא עושה לי. העלים שמקיפים
אותנו. לא מפסיקים לזוז. הכל זז. הכל ארעי. הכל נתון לשינויים.
לא לפחד מהם. לאהוב אותם. לא לחשוב. להיות. אני עכשיו כאן.
הדמות שמולי. שתכף תיעלם. גובהו. עיניו. עיניו עדיין נוגעות
בעיניי. תומודצ'יסאן. הו, תומודצ'יסאן.  
קאי נשם עמוקות והתיישב על סלע שהיה מתחתיו, משכל את רגליו.
תומודצ'י עשה כמוהו. "תומוקון, נגמר המסע, נכון. אני יודע שזה
הזמן להפסיק לברוח ואינני מפחד." הוא שאף אוויר לריאותיו
והמתין רגע לפני שהמשיך. "הגיע הזמן לנטוש את הדמות שאליה
נכנסתי. הדמות שבתוכה אני נמצא כבר יותר משבע עשרה שנה. הדמות
שאליה חונכתי לגדול, הדמות ששכנעוני כי היא - אני. בשבועיים
האחרונים, כששתקת, כשסבלת, ממה אני לא יודע; בשבועיים
האחרונים, כשהתבוננתי בעולם הפשוט, בעלים המרפרפים ברוח;
כשהתבוננתי בפעימות לבי וחשתי את מרכז הכובד שלי יורד מהמוח
ומראה לי דמות קרובה יותר לאדמה, דמות שרואה את זרמי השמיים
ופתוחה אליהם; בשבועיים האחרונים נזכרתי בדמות שאף אחד לא הכיר
לי מעולם. גמרתי אומר בלבי, תומוקון, אני נוטש את מסע המרוץ
אחרי הקולג', אחרי המחשבה השטחית, אני נוטש את קאי של טוקיו
ומנסה ללמוד את הדמות שיושבת פה. עכשיו."
"והוריך?" שאל תומודצ'י.
קאי השפיל מבטו לאדמה ואמר, "זה הגורל!"
תומודצ'י הנהן לאות כבוד והתרומם על רגליו בכבדות. קאי נעמד
מולו. הם קדו זה מול זה קידה ארוכה ואמרו בשקט-בשקט יחדיו:

"גוף פה יש, גם נשמה,
רק הגורל יקבע את דמותה."

"אני מתכוון לבנות בקתה משלי מעל אגם סאי. אם תחפש אותי שם
אהיה," אמר קאי לפני שנסגרו דלתות הרכבת ביניהם.
הם המשיכו להביט זה בעיני זה עד שהתרחקה הרכבת מהרציף בשקשוק
ובצפירה רמה. מסעם האחרון הגיע לתומו.

תומודצ'י חלף על המיצר בין אגם קאווגוצ'י לאגם סאי. הוא התבונן
על הגבעות, מחפש את עיניו של קאי, שתבצבצנה מאיזו בקתה. כחודש
לפני כן, כשצעד במקום זה בדיוק, יום לאחר הצניחה, היה בלבו כעס
גדול על טאקשי. הוא לא הצליח לקלוט במוחו את מה שקרה, הוא לא
הצליח לעכל את בחירתו של חברו. המוות היה בלתי נתפס. הוא לא
הבין איך טאקשי החליט על דעת עצמו להיפרד ממנו, מקאי, מהוריו,
מחייו, ללא כל התחשבות וגם ללא שום רתיעה. אך כעת, כשתומודצ'י
הלך בדרך דומה; כשנשאר לו, בטרם ילך, להיפרד רק מקאי ומקיוקו
שלו; כבר לא היה בו כעס על טאקשי.
הוא עצר מול המים ובהה בגלים שנשברו על האי. אותו אי שטאקשי
שחה לעברו עירום, נשכב עליו והתחרדן בשמש במשך שעות. אך השמש
נעלמה, הקיץ הלך והסתיו הגיע. בזמן שרוחות קרות נשבו בפניו של
תומודצ'י, מגע יד מוכר התפשט על כתפו הימנית. הוא הסתובב
ועיניו הטובות של קאי היו מולו. הם התחבקו במשך דקה ארוכה,
חשים בטוחים זה בזרועות זה. לבסוף פתח תומודצ'י את פיו ושאל
לשלומו. אך קאי, במקום לענות, נסוג לאחור וקד מולו. "למה אתה
לא מדבר, משהו קרה?" שאל תומודצ'י, אך שוב לא קיבל תשובה. קאי
סימן לו בידו שיעקוב אחריו והחל מטפס על הגבעה. הוא ניתר בין
הסלעים כנמר ותומודצ'י - נאבק בריאותיו - ניסה לשמור על קצב
הטיפוס מאחוריו. כעבור עשרים דקות לערך, כשתומודצ'י כבר טיפס
שפוף כולו, דוחף את ברכיו בכפות ידיו, נגלתה מאחורי שיחים
גבוהים הבקתה החדשה של קאי. תומודצ'י טיפס על שלוש מדרגות עץ
למרפסת הכניסה. הוא התנשף בכבדות והקור עיבה את האוויר שנפלט
מפיו. על מרפסת קטנה היו מונחים שני שרפרפי זן נמוכים,
המאפשרים לדחוף את הרגליים מתחת לישבן ולשבת בנוחות במשך שעות
בגב זקוף. קאי עבר בחור הכניסה כשהוא הודף סדין פשוט ששימש
כדלת ותומודצ'י נכנס אחריו. החלל בתוך הבקתה הקטנה גרם לתחושה
נעימה בגופו של תומודצ'י. פרט למזרון דק לא היה בבקתה כל
ריהוט. בפינה אחת היו מונחים כלי אוכל וקופסת אורז, ובפינה
אחרת כלי כתיבה וכמה מחברות פשוטות. הרצפה הייתה עשויה מבולי
עץ דקים שהודקו בעזרת ענפים גמישים וחזקים. קאי הרים בידיו את
אחת המחברות ונטל עפרון. הוא התיישב על המזרון והזמין בעיניו
את תומודצ'י לשבת מולו. קאי המשיך בשתיקתו. במקום לקשקש בפיו,
הוא קשקש על העמודים הריקים. הוא שמח להתפרק ממחשבותיו,
מהדברים שראה ומהסיפורים ששמע, לכן שרבט ללא הרף והגיש מדי פעם
את המחברת לחברו כדי שיגיב. תומודצ'י, לעומת זאת, שמר על
האנרגיות שלו. הייתה לו תחושה שזה הדבר הנכון לעשות, לכן לא
דיבר יותר משהיה חייב, רק התייחס בצניעות לדבריו של קאי - ענה
לו תשובות קצרות ושאל שאלות ספורות.

- הו, תומוקון, שבועיים עברו מאז ראיתיך לאחרונה אך נדמה כאילו
שנים רבות חלפו. עכשיו אני יודע כי בחרתי בדרך הנכונה, אני
מגלה על עצמי דברים רבים כל יום.

- קתוסאן לקח אותי אתמול בלילה למפגש של נזירים רבים. המפגש
היה בוואדי שישנו בו, אני, אתה וטאקשיסאן, זוכר?
המפגש היה בתוך מערה גדולה. הם החליטו שהם מקבלים אותי לקבוצה
שלהם, והם יספקו לי כלים בכדי שאוכל לעבד שדה אורז קטן, שאמור
להספיק למחייתי.
רק בשנה הבאה אוכל ליהנות מיבולו, אבל שנה זה לא הרבה זמן כאן.
בינתיים כל נזיר מלווה לי בתורו מספר כדי אורז.
אני מוכן להקריב את אישיותי על המזבח, ובכדי להוכיח זאת לעצמי,
לקחתי עלי את המשימה הקשה ביותר שהוצעה לי אתמול במערה. לא
שנה, לא שנתיים, אני אשתוק עכשיו במשך שלוש שנים ברציפות, עד
שאשכח כליל איך קולי נשמע.

- ואתה, תומוקון, מה איתך?
מה שלום אבא שלך?
הוא כעס עליך כשחזרת?
וההורים של טאקשי, הם ביקרו אותך?
ומה אמרו בבית-הספר?
עם קיוקו נפגשת?

- קתו-סנסיי מלמד אותי את אומנות הסומי-אה. שמונה-עשר נזירי
הרים מאוגדים בקבוצה שאליה הצטרפתי. כדי להתפרנס, מוכרת הקבוצה
עצים, מגילות קקמונו ומניפות לתיירים, שעליהם ציורי סומי-אה
מסורתיים. תמיד כשהייתי מביט במגילת הקקמונו שבבית הוריי,
חשבתי שבקלות אוכל לצייר כזאת בעצמי. אבל לא כך הדבר. כשסנסיי
אמר שאני אוחז במכחול הדיו בכשרון רב, שמחתי, ושאלתי אותו מתי
הנזירים יתחילו למכור גם יצירות שלי, אך מה רבה הייתה אכזבתי
כשתשובתו הייתה שאם אמשיך ללמוד בקצב זה, בעוד שבע שנים או
אולי שמונה. אתה מבין, תומוקון, הקו על המגילה צריך לבוא מהלב,
לא מהמוח, ומאחר ששבע-עשרה שנים מלמדים אותי רק דברים במוח,
הלב לא מיומן. וסנסיי אומר שהתו הקליגראפי צריך להופיע מתוך
הריק הטהור, אחרת זה לא באמת סומי-אה, זה סתם קשקוש. ומה לעשות
שרק הלב יכול לגעת בריק הטהור והמוח לא שווה בעניין זה יריקה.
וייקח לי שבע שנים או אפילו שמונה להכיר את הלב.
כשקתוסאן ראה שפניי נפלו, הוא הושיב אותי וסיפר לי סיפור. אחרי
ששמעתי את הסיפור הרגשתי יותר טוב. בכלל, סנסיי אומר שהצורה
הכי טובה שבה הידע האמיתי עובר מהמורה לתלמיד, היא על ידי
סיפורים.

- לא, הסיפור איננו סודי, תומוקון, ואני שמח שאתה רוצה לשמוע
אותו, אולי הוא יעודד גם אותך.
אתה נראה קצת חיוור.
מעשה בשני נזירי זן - הידאו וקים. אחרי שנים של אימונים בידיעה
העצמית, החליטו לחפש את שד המעמקים הידוע בחכמתו, השוכן באחד
מהאיים.
הם בנו סירה קטנה ויצאו לדרך, חותרים במשוטיהם בכל כוחם.
אחרי שעברו דרך ארוכה, מסוכנת ומפותלת - בה הותקפו על ידי שד
נחשי המים בעל שני הראשים, ורק בעזרת חכמתם המשותפת שכנעו אותו
לתת להם לעבור מבלי שיטרוף אותם - הגיעו לאי העתיק. שומרי ביתו
של שד המעמקים הכניסו אותם בזה אחר זה אל ארמונו.
ראשון נכנס הנזיר הידאו. תקרת הארמון הייתה גבוהה מאוד,
קירותיו עשויים היו ממים ודגים צבעוניים ונינוחים שוטטו בהם.
שד המעמקים ישב בישיבת הלוטוס; ראשו דמה לראש לוויתן וגופו היה
גוף אדם, כחול ונפוח וגדול פי חמש מגופו של הידאו. לפני השד
ניצב כדור בדולח ענק ובהיר.
הידאו השתחווה לפניו ארוכות והשד פתח את פיו ונהם, "מהי
שאלתך?"
הידאו שאל בפנים מורכנות, מתי תבוא עליו ההארה.
"טיקידים טיקידם!" הרעיד השד את קירות המים בשאגתו, מקפיא את
דמו של הידאו. כדור הבדולח נכנע לקריאתו והתקדר. כעבור שניות
ספורות הופיעה התשובה. הידאו הרים את עיניו וכשראה שרשום בכדור
שבעוד שלושה גלגולים תבוא אליו ההארה, החל לבכות לפני השד. הוא
מירר שכנראה יש טעות, שכן כבר עשרים שנה שהוא מחפש אחר הידיעה
העצמית, ובחיפוש זה נטל על עצמו צומות רבים, ארוכים וקשים
ועינה את גופו בקור ובכאב גחלים ובארס עקרבים. בחיפוש זה שתק
עד ששכח כבר איך נשמע קולו. עזב את משפחתו וזה עשר שנים שלא בא
בדל צחוק על שפתיו. והכי חשוב, למרות הקשיים שלקח על עצמו, לא
התלונן אף פעם.
כדור הבדולח התקדר שוב, והשד אמר לו שימתין רגע, שאכן יש טעות,
שמשהו השתנה. הידאו הביט בכיליון עיניים בכדור, שהתבהר מרגע
לרגע, עד שהיה הכתוב מובן: בעוד עשרה גלגולים תבוא ההארה על
הידאו.
בוכה ומושפל יצא הידאו מהארמון, כשקים מביט בו בדאגה.
בחשש צעד קים ונעמד מול השד הנורא.
"מה שאלתך?"
"מתי תבוא אליי ההארה?"
"טיקידים טיקידם!" קירות המים רעדו, כדור הבדולח קדר, וכשהתבהר
היה רשום: על קים תבוא ההארה בעוד שלושה גלגולי חיים.
"וווהההאאא!" צעק קים בהתלהבות ורץ סביב השד בשמחה, מוחא
בכפיו. "רק עוד שלושה גלגולים, רק עוד שלושה גלגולים..." פיזם
לעצמו בקול.
"עצור!" אמר השד.
קים נעמד מולו, וכשאמר השד שהתשובה השתנתה וכשראה את כדור
הבדולח מלבין, הרכין ראשו בענווה.
ואז ירדה על קים ההארה.

- קתו-סנסיי עוזר לי המון, הוא נותן לי נושאים להתבוננות ואני
נשטף באור חדש מדי יום. לפני שלושה ימים יצאנו לצעדה. זו לא
הליכה רגילה, קוראים לה הליכת זאזן. היא לא הייתה ארוכה, אבל
כששבתי הרגשתי כאילו חזרתי ממסע ממושך. מסע שבו ראיתי את דמותי
בעיניים פקוחות יותר. סנסיי אומר שאני תלמיד טוב, שהתקדמתי
הרבה בזמן קצר, למרות שלמעשה אין משמעות לזמן. המהירות והחופזה
מכווצות את הגוף וכך אי אפשר להתפתח. אבל אתה יודע שתמיד הייתי
סבלן, ואינני חושב שמשהו מחכה לי בחוץ, אני חושב שמשהו מחכה לי
בפנים, אז אין לי מה למהר.

- אני פה לבד, לא מדבר, רק זז ומביט בתנועה. בתוך הגוף שלי אני
רואה לפעמים תנועה מוזרה, זרם, או הקרנה של משהו. הייתי אומר
שמה שאני חש זו האנרגיה שזורמת בי, אבל לא רצוי שאגדיר דברים
כאלה במילים, כי אז עלולה להיפגע איכות ההתבוננות.

- זה קורה מפני שאם אגיד לך עכשיו שזו אנרגיה, אז בזמן שאביט
עליה אחשוב - 'זו אנרגיה', ואז באופן אוטומטי יתחיל המוח שלי
לעבוד בזמן התרגיל וכל התרגיל ייעצר. בתרגילים צריך לנטרל את
המוח, לכך יש כל מיני שיטות ואני מתאמן בהן כל הזמן.

משב רוח מפוג'י
הנחתי את מניפתי,
תשורה מאדו.
{בשו}

את השורות האחרונות קרא תומודצ'י מאוד לאט. ממילה למילה הואטה
הקריאה יותר ויותר. כשהגיע לסוף המשפט האחרון, במילה האחרונה
כבר עצר לגמרי. המוח השתתק. הדרך נפתחה לפניו. הלב שלו עבד.
הוא כבר לא חשב יותר על כלום. גופו, תודעתו, השתחלו בתוך
ייעודו. ה ק ו ל נשמע, נישא בידי רוח המגיעה מפסגת הפוג'י. מתח
עבר בברכיו והוא התרומם.
קאי שרבט בזריזות במחברתו והגיש אותה לתומודצ'י.

- לאן אתה הולך? עוד מעט כבר מחשיך!

"אני שמח על הבחירות שלך, ועל כך שאפילו הפחד לא עוצר את דרכך,
קאיסאן," אמר תומודצ'י לאט. "עליי ללכת עכשיו." הוא טפח על
כתפו בחום, הסתובב ויצא מן הבקתה. קאי רץ אחריו החוצה
ותומודצ'י הסתובב לעברו ואמר, "אל תעקוב אחריי, קאיסאן, עליי
ללכת לבד."
קאי הביט בעיניו רגע ארוך ואז ידע כי עליו להניח לו. הוא
הסתובב, אך לא התרחק מתומודצ'י מיד. גם תומודצ'י לא מש ממקומו,
הוא הביט בחום בגבו של חברו, עד שקאי פסע ונעלם בתוך הבקתה.

תומודצ'י דילג במדרגות, פסע כפנתר על הסלעים, בין השיחים ואז
שם פעמיו במדרון. הוא חלף על שיח קוצים, הוא לא חשב על שום
דבר, מוחו היה רפוי. גופו רצה לרוץ מבלי לעצור, אך לפתע שמע
רחש משמאלו. הוא קפא במקומו. תומודצ'י חש בנוכחות החזקה
שמתבוננת בו. הוא הפנה מבטו לאט. נערה צעירה הייתה מכווצת בין
הסלעים, כאילו ניסתה להידמות להם. כשראתה שהשגיח בה הזדקפה
לאט, שולחת בו מבט מפוחד. הוא התבונן בה. יפת עיניים הייתה,
גופה הדקיק והשברירי רעד כמו להבת נר ושערה השחור-כחול התנופף
ברוח הקרה. תומודצ'י לא יכול היה לעצור בעצמו. רגליו לקחו אותו
לעברה. מכיוון שלבו לקח שליטה מלאה ונידה את מוחו, מכיוון שהיה
חייב להיפרד מאהבתו - ראה פניה כאחרות. הוא ראה אותה כקיוקו
שלו. למרות שהנערה פחדה, היא פתחה את זרועותיה ללא התנגדות
ואימצה את גופו ללבה. הם נשמו יחד.
לבו הקרין לו את זיכרונותיו.

כשנפרד מקיוקו בפעם האחרונה, עשה זאת מכיוון שהרנדוו הכה על
דלתו. הוא עשה זאת מכיוון שהחל להתפרק מאישיותו; והחלקה הגדולה
ביותר על אדמת אישיותו הייתה אהבתו לקיוקו. הסיבה שבגללה נפרד
בפעם האחרונה הייתה שונה מהסיבות לפרידות הקודמות. בפעמים
הקודמות נפרד כי היה חייב לברוח; מכיוון שקיוקו הייתה האשה
הראשונה והיחידה שידע; מכיוון שפחד; מכיוון שהאמין שהיא כל
עולמו, ואין ולא הייתה לו נערה אחרת מלבדה. כי אין גיל יותר
גרוע מגיל שש בכדי שאמא תעזוב את הילד שלה - כשהילד יודע מה
היא התחושה של אהבת אמו, אך לא יודע איך לעוור לבו למראות
הנטישה. או אז טעם ה א י ן נחקק באישיותו והפחד ממנו רק גדל
וגדל. כשניסה להסיר את העיניים ממנו ה א י ן לא נעלם, פשוט
התבונן מאחורי גבו, ממש ליד הצוואר, אורב לפחד שיצוץ בכדי
שיוכל להתנפל. וכשקיוקו לא חייכה אל תומודצ'י כשיצא מביתה
והניפה את ידה ברפרוף, מבטה נעוץ במרקע הטלוויזיה, הוא החל
לחוש כיווצים בבטנו. הוא ירד במדרגות לעבר הרחוב הסואן. במדרגה
החמישית כבר ניעור הפחד בלבו ובמדרגה העשירית ה א י ן התקיף,
וכשיצא לרחוב, כשתנועת המכוניות הצפופה ריצדה בעיניו, ידע שלא
יוכל להתמודד עם חוסר אהבתה, עם ה א י ן. והוא נעלם. אפילו
בביתו לא היה, כי פחד שתמצא אותו שם. במשך שבוע שוטט. וקיוקו
חיפשה אותו. היא לא הבינה מה עוללה, כשכף ידה אמרה לו שלום, אך
המבט נותר על המרקע. כשקאי סיפר לו בטלפון שקיוקו מחפשת אחריו
כמו משוגעת, שהיא מאוד עצובה ודואגת, תומודצ'י היה מופתע מאוד.
הוא אמר, "באמת?" כאילו לא אכפת לו. אבל בפנים הלב צבט, והוא
שמח, והוא חש את ה - י ש. ובתוך שעה הוא היה אצלה, בחיקה, והיא
הייתה כל כך טובה. כשלא רצה לתת הסברים, גם לא דרשה, רק חיבקה
אותו בין שתי ידיה הרכות. והיה י ש. ואז שוב פחד, שוב א י ן -
הירושה היחידה מאמו. שוב עצב, שוב בריחה, שוב פרידה. כך עברו
עליהם חמש פרידות, וכל פעם קיוקו שלו קיבלה אותו לחיקה בזרועות
פתוחות.
אבל הפרידה האחרונה, השישית, על הגשר, הביאה את ה א י ן
המוחלט. הפרידה האחרונה הגיעה ממקום אחר. כשהרנדוו התדפק על
דלתו, כשתומודצ'י החל להתפרק מאישיותו - בלית ברירה מתחיל בזו
שאהב - היה זה דווקא ביום הולדתה של קיוקו. הם עמדו על הגשר,
בין כל האנשים, והוא השחיר את עולמה.
 
ובזמן שזרועות הנערה שלא הכיר ליפפו את גופו, לבו נמס. הוא
נפרד לאט לאט בפעם האחרונה מקיוקו שלו. בפעם האחרונה מאמו. הוא
הרפה את ידיו וצעד לאחור, מביט בעיניה שדמעו. לבו בירך על
דמעותיה, על חום לבה. ואז הוא הסתובב והביט בהר שאין דומה לו.

ורץ.