אחרי כל החזרות חשבתי שהטקס יעבור חלק. עברתי על כל קטע לפחות
עשרים פעמים ושמעתי את כל השירים לפחות עשר פעמים באורך מלא,
ולא חשבתי לרגע שבטקס יהיה לי קשה. ליתר בטחון, העסקתי את הראש
בעובדה שיש לי הרבה עבודה חשובה בטקס, ושאני צריך להתרכז ולא
לעשות פשלות. בשורה האחרונה של הקטע על הבובה שרינה, חן,
הקריינית, פרצה בבכי וכמעט שברה אותי. אבל לי הייתה עבודה. לא
יכלתי לבכות. באיזשהו שלב של הטקס גם ראיתי את איילת בוכה.
זה רק הוכיח לי שלא משנה מה היחסים שלי עם בן אדם, אני תמיד
אדאג לו, גם אם רק מרחוק. בסוף הטקס, אחרי שהקהל התפזר והיה
אפשר להפסיק את המוזיקה ולהתחיל לארוז ציוד, הלכתי למאחורי
הקלעים לבדוק אם כולם בסדר ואם מישהו צריך אותי. לא הופתעתי
לגלות שצדקתי בשלש ההשערות שלי: 1.תהיה פשלה עם האבוקות. 2.רוב
השחקנים יבכו בסוף הטקס. 3. אף אחד מהם לא יצטרך אותי. כשהטקס
נגמר כבר לא הייתה לי עבודה, כבר לא היה מה שיעסיק אותי כדי
שלא אשבר, אבל לא היה טעם לבכות. מניסיון אני יודע שעדיף
להחזיק מלבכות לבד. אז אני מחזיק, אבל עד מתי?
כבר עברו שישה ימים מהטקס. החנק בגרון נשאר. הדמעות שנאבקות
להתפרץ. ועדיין, אני לבד.