אז אני לא במוזה למתמטיקה עכשיו. זה לא שלא ניסיתי לפתוח את
הספר, ואת המחברת, ואת הדף נוסחאות המאולתר שהכנתי לעצמי, וזה
לא שלא לקחתי עט, וזה לא שלא כתבתי את התרגיל, זה פשוט שסגרתי
את הכל שלושים שניות אחרי זה. איזה שלושים? חמש. חמש שניות הכי
הרבה. זה פשוט שאני לא במוזה למתמטיקה.
אז אני לא במוזה לכתוב כתבות עכשיו לעיתון. זה לא שלא ניסיתי.
זה לא שלא לקחתי דף לבן, זה לא שלא לקחתי עט, זה לא שלא פתחתי
קובץ חדש בוורד, וזה לא שלא שיניתי את השפה לעברית ואת התו
לימין, זה פשוט שאני לא במוזה עכשיו לכתוב כתבות.
אז אני לא במוזה לאכול עכשיו. זה לא שלא ירדתי למטה רק לפני
כמה דקות, וזה לא שלא פתחתי את כל הארונות האלו שאפשר למצוא
בהם משהו מתוק לאכול, וזה לא שלא ראיתי שוקולד שם, וזה לא שלא
ראיתי קרמבו שם עכשיו, וזה לא שלא חשקתי בעוגיות השוקולד צ'יפס
העגולות שישבו שם והעוגה שאימא אפתה אתמול, זה פשוט שאני לא
במוזה לאכול עכשיו.
אז אני לא במוזה לדבר עכשיו עם אנשים באי סי קיו. זה לא שלא
פתחתי את התוכנה הזאת, זה לא שלא בדקתי את הוואים של האנשים,
זה לא שלא שלחו לי הודעות, זה לא שלא עניתי, זה פשוט שאני לא
במוזה לדבר עכשיו באי סי קיו.
בן אדם, בן אדם לא יכול להיות במוזה לשום דבר.
אני כן במוזה לראות אותך עכשיו. אני כן במוזה לנשק אותך
עכשיו. אני כן במוזה להסתכל עליך עכשיו, אני כן במוזה לחבק
אותך עכשיו. אני כן במוזה להחזיק לך את היד. אני כן במוזה
לשמוע אותך מדבר. אני כן במוזה להקשיב לסיפורים שלך. אני כן
במוזה להיות איתך להיות איתך להיות איתך. אני כל כך אוהבת
אותך... ואתה עסוק...