"בקשה אחרונה?" לאט סופר טל באזנו של מאסטר רשע הכפות.
מאסטר רשע התבונן סביב לאיטו במבט נטול פחד אך מלא זדון. הוא
ראה את רוח על מחייכת בזחיחות, ראה את כוח מוח מביט בו כאילו
היה אומר "רק לפנות את הזבל והביתה".
מאסטר רשע התבונן בסופר טל מרים את אגרופו, מוכן להנחיתו
בעוצמה קטלנית ואמר: "נראה לך שניצחת, הא? אתה יודע שלא אנוצח
עד שאושמד כי אני אשוב להכות שוב ושוב מבין הצללים, אני רואה
בעיניך שאתה מבין זאת ורואה גם את הסלידה מהמעשה הסופני המנוגד
כל כך לאופייך, לכן אחסוך ממך את אי הנעימות, שלום".
"תחסוך ממני את הפילוסופיה בגרוש שלך", סינן סופר טל בעת
שהפעיל את אגרוף המוות.
וכאילו הזמן האט את מהלכו בזמן שהאגרוף פילס את דרכו לעבר ראשו
של מאסטר רשע, אגרוף שלא ימצא את מטרתו שכן, באותו הזמן, מאסטר
רשע הפעיל את מתקן השער שפיתח בתנועה קלה של זרת יד ימין, מתקן
ששילח אותו אל מציאות מקבילה אותה גילה, מציאות בה כוחות על
היו נדירים הרבה יותר. זו הייתה דרך מילוט כלות הקיצים שלו שכן
גם הוא ייאלץ להיפרד מכוחותיו אך לפחות עדיין יעטוף עור את
עצמותיו.
שבריר שנייה אחר כך, במרחק יקומים רבים משם, ניער מאסטר רשע את
החבלים שכפתו אותו מגוו והתפנה להתבונן סביב. כאילו כלום לא
השתנה, אותו כביש מתחת לרגליו ואותם בתים נמוכים מסביבו.  בצעד
בטוח גמע מאסטר רשע את הדרך לדלת העץ של הבית הראשון בשורה
וחייך בסיפוק כשראה את הלוחית המקובעת על הדלת, "סופר טל"
ונקש.
לא היה ספק שהאדם שפתח לו את הדלת הוא סופר טל, לא רק בשל
הדמיון בתווי הפנים אלא בעיקר בשל הטוב שניבט מעיניו, אולם
מאסטר רשע חייך בשל ההבדלים בין סופר טל אותו הכיר לטל אותו
ראה מולו.
אמנם היה זה טל חסון ובעל גוף אתלטי אך הררי השרירים נעלמו
כאילו לא היו מעולם, ואכן הם לא היו מעולם במציאות זו. מיד שלף
מאסטר רשע אקדח, כיוון אותו אל טל הנדהם ובמונולוג רשע טהור
כמו שרק הרקובים מהיסוד באמת מסוגלים לנאום לקורבנותיהם חסרי
האונים ושטח את כל ההיסטוריה שלו ושל סופר טל. "... וכך שיגרתי
את עצמי הנה תוך ויתור על כוחותיי כדי לפגוש בך חסר כוחות. פעם
לא הייתי חושב אפילו לכוון מולך אקדח, הרי היית מרסק אותי
בידיך החשופות בעוד הקליעים ניתזים מגופך חסין הכדורים. אבל
כאן, כל זה כבר היסטוריה. אז מה דעתך? היום יום טוב למות?"
בעודו מגחך כיוון את האקדח למצחו של טל וירה.  

מאסטר רשע פקח לאיטו את עיניו וסגר אותן מיד כשהבין שהטשטוש
המסתחרר סביבו הוא העולם.
"אווווווו", גנח הרשע.
"אולי לא חסין כדורים אבל עדיין זריז וגמיש", אמר הטשטוש
המסתחרר משמאל בקולו של סופר טל.
לא ניתן היה לטעות בנימת הניצחון בקול שהמשיך ואמר: "אני
מקווה, אדוני, שאתה יודע שעדיין קיים עונש מוות במדינה על
ניסיונות רצח".
בדיוק המזל שלי, חשב מאסטר רשע והחליט לעבור בשער שנית למרות
שבשל ידיו הכפותות מאחורי גבו לא היה לו צל של סיכוי לשלוט
ביעד אבל... כל דבר עדיף ממוות.
"להתראות".

"אני חייב להיגמל מזה", צחק רשע לעצמו בזמן שניער בשנית באותו
יום את החבלים מגופו.
לאחר שהשתחרר, שלף מכיסו את בקר השער ולהפתעתו ראה כי הגיע
למציאות ללא כוחות על. לכשהמשיך לסקור את המציאות, נוכח כי
הגיע למקום שהיה גן עדן עבורו.
שוב ניגש לאותה דלת עץ מוכרת ונקש.
"טל?"
"כן."
"טל סופר?"
"כן, מה?"
כלא מאמין בהה רשע בדמות שמולו, זה כנראה היה טל, טל נטול כל
כוח על, חוץ אולי מכוח העל לאכול פרה שלמה כמנה ראשונה בארוחת
בוקר.
גוש האדם שמולו התנסה לגובה מטר שמונים אבל היה נראה שהוא גדול
יותר לרוחב.
"אפשר להיכנס?"
"כנס."
ושוב גולל רשע את סיפור קורותיו עם טל במציאויות האחרות אבל
הפעם לא טרח אפילו להציג את אקדחו שכן המסה האנושית הרוטטת
מולו נראתה מפוחדת יותר ממה שציפה. פניו של טל חוורו כל כך עד
שהיוו קונטרסט מענג אל מול קיר הסיד שמאחור, הדופק ברקותיו
העיד ללא מילים על התקף לב מתקרב או לפחות שבץ קטן ושפתיו
הרועדות... ובכן, רשע ניסה להתעלם מחלק זה באנטומיה של טל.
"... ולכן החלטתי לנקום את נקמתי הנוראה בך!" סיים רשע את
נאומו בדרמטיות.
"למממה אתתתה מת... מת... מתכוון?"
"להתראותף טל, או כמו שאומר חבר שלי, אסטה לה ויסטה בייבי".
רשע חייך ובתנועה איטית ומכוונת הסתובב ויצא דרך הדלת.
"זהו?' זעק טל אחריוף "זו נקמתך?"
"טל, נראה לך שמשהו שאעשה יכול לשמח אותי יותר מאשר לחשוב עליך
כמו שאתה? דע לך, אני אתענג על דמותך דבר ראשון בבוקר ודבר
אחרון לפני השינה".
"אידיוט", מלמל טל לעצמו.
"טל, אני צריך טובה קטנה ממך. החלטתי ללכת על פוליטיקה כי...
בוא נגיד שיש לי הרגשה פנימית שזה בדיוק התחום בשבילי, אז אל
תשכח להצביע עבורי."

"זהו?" שאלתי.
"כן", ענה ראש הממשלה, "רצית לדעת איך הגעתי מאנונימיות מוחלטת
לראשות הממשלה בפרק זמן כה קצר וזו הייתה תחילת הדרך."