(מוקדש לזכרו של  "הכלב המעשן". מקור השראה יוצא מהכלל)

המילים הן הזונות של המחשבה ואני מסרסר בהן ללא הבחנה.
בכל פעם שאני זקוק להן, אני ניגש אל בית הבושת הענק של המוח
ובורר לי מהן את אילו שבהן אני חפץ. רוב הזונות מקומטות
ושחוקות מרוב שימוש. ישנן כאלו כ'עצב' ו'אכזבה' שאותן אני מכיר
היטב, כי ביליתי איתן כל-כך הרבה פעמים. הן ניצבות בסך, בשיער
דליל מרוב שנים ואפור מרוב ערבוב הגוונים, גבן שפוף ושיניהן
מצהיבות, מביטות בי בעיניים אטומות ועייפות ומחייכות חיוך
עילג.

אודה, כמעט ושכחתי מהן בשנה וחצי האחרונות שבמהלכן זיינתי רק
את 'אושר', אך הן אינן נוטרות טינה.
בסבלנות שיש רק לפרוצות ותיקות כמותן, הן מחכות לקליינט היחיד
שלהן ושדיהן הקמוטים כמו קוראים לעברי: "אתה עוד תשוב למעוך
אותנו בידיים מזיעות בלילות שחורים של קיץ ובדידות".

ביד בטוחה, של מישהו שמכיר את הדרך על בוריה, אני מסיט את
הוילון ונכנס אל הכוך האדמדם. שם אני פוגש את הזונה הותיקה
היחידה שאינה בלויה מרוב שימוש, תמה וזוהרת היא מחייכת אלי.
'אהבה' מנסה להתחרות על תשומת לבי עם 'בדידות' הדפוקה שנכנסת
אל הכוך פתאום. אני רוצה את 'אהבה' ודואג להזכיר זאת בקול רם
לסרסור הרזה והמצולק 'רגש', ששולט בכל המילים כאן ובעקיפין גם
בי.

"אי אפשר", הוא אומר בטון פסקני ובמבטא מרוקני כבד, "אתה יכול
לקחת אותה" הוא מצביע לעברה של 'בדידות', שקורצת לעברי ומבליטה
את גופה בהתרסה. בחילה עולה בי.

בטרם יעלה השחר, אני יודע, שוב אשפיך בתוכה את נשמתי.