הוא החל להתקרב אליה, פניו אדומות ומזיעות מהתרגשות. הוא ידע
מה הולך לקרות בעוד מספר רגעים.
הפעם הקורבן הייתה בת 19, בחורה יפה, עדינה. קראו לה שירי, או
שירן, אבל זה לא באמת חשוב. שירי, או שירן, גם הזיעה, וגם
רעדה. רעידות של פחד, צמרמורות של אימה.

הוא התקרב עוד, עד שכמעט נגע בה. חצאיתה הייתה כבר מופשלת
ורגליה מפושקות. על ירכיה הבשרניות היו סימנים כחולים מה"מפגש"
הקודם והיא כבר יכלה להרגיש את הכאב החד גואה בה שוב. היא זכרה
בדיוק את ההרגשה של חוסר האונים המוחלט, הנורא, הבלתי נמנע. אך
הפעם, היא ידעה שלא תצא מזה רק עם סימנים כחולים. ממש לא.

הריח הנורא של זיעה מצחינה הלך וקיבל נוכחות, ממלא את ריאותיה,
אך משהו קרה. משהו לא היה כמו תמיד. היא חיפשה את הרחמים
בעיניו. הוא קירב את פיו אל אוזנה באיטיות, עד שהייתה יכולה
לחוש את הבל פיו. הוא היסס לרגע קט, ואז לקח אוויר - וזעק
לתוכה זעקת בלהות איומה:
"סרטים מצויירים דובררררררי עברית, שמעת???  רררראית?!"