תעצמי עיניים. הרשי לי לנשום אותך, ואז
אקריא לך יונה וולך ואלטרמן גנוז, ו
עינייך ירפרפו במהירות בקיומי, אפסי לעומתך.

תלתל סורר מתבודד על מצחך, מתרה בי
להניף אותו לכדי מצב
שלמות,
מושלמת עם ההילה אשר אופפת פנייך, מלאך.
ואני,
שרוע מחוסר תחושה בצידך
מנסה להבין כיצד זה קרסתי
בשבי ניחוח האמת שאת מפרישה לי בקמצנות
בין שאיפה לנשיפה.

דמעתי מלטפת חמוקייך,
רגע לפני נעו על פי מנעד קולי,
התמכרו לריתמוס
שנלחש לך ברגעי תאווה,
טרום מות
נפשי.

אצבעותייך מטפטפות באלם על התנ"ך שלי -
בשעה שסילביה פלאת' מכבה את התנור, ו
מתעוררת לחיים. מרקדת סמוקת לחיים במעגלים להם
קצוות פרומים.
את שלי ! מלפף עובדה קוסמית נהירה רק לי,
סביב חדר משומש עד כליון, בליבי.
שלי?