יש צליל של רשרוש. זה הרגליים שלי מתחככות באריזת המתנה
הריקה.
הכל נראה כל כך חסר ערך פתאום. חשבתי לשים בפנים רק ברכה אבל
לא היה לי מה לכתוב בפנים.
סליחה?
המצב הבלתי נסבל הזה נמשך, נגרר, ואני אחריו למטבח, לקחת פחית
בירה מהמקרר. רק האור מהמקרר מאיר את המטבח והזמזום שלו הוא
הקול היחיד שנשמע בבית. אני פותחת את הבירה ושומעת את הצליל
המוכר. לגימה, ואז הטעם המוכר. הכל מוכר כל כך. הקיטש, חוסר
ההבנה, הגמגום הזה. תמיד באות ל'.
המילים המשיכו לזרום ממני, וכל אחת מהן יותר ריקה מהשניה.
ערימת הדפים משמאלי גבהה והיד שלי לא הפסיקה. אין לי מה לכתוב,
אז מהם כל הסימנים האלו על הדף, מהם הדפים המקומטים?
טיפות מים אחדות דולפות מהברז אל כיור המתכת ומשמיעות צליל שקט
שאני יכולה לשמוע עד כאן.
הכל נראה כל כך חסר ערך פתאום. לשטוף את הפנים ולגלות שהן תמיד
אותו דבר בסוף.
יש טעם?
הזמן נגרר, נמשך, ואני אחריו לסלון - לקרוא את העיתון של
אתמול, ושום דבר לא השתנה. כלום.
העיניים מתגלגלות, אף פעם לא נעצמות, וכבר שורפות כאילו חתכתי
בצל. הציפורניים מתופפות על זכוכית, פליי במערכת, קצת ואלס,
הרגליים שלי זזות מעצמן על הקרמיקה, הידיים בפוזיציה הקבועה,
והעיניים מרשות לעצמן להיעצם...
שקט, הזמזום של המקרר נבלע במוזיקה, המוזיקה נבלעת בצעדים
המהירים שלי, אני נבלעת איפשהו ביניהם, וכל זה נשאר תלוי
באוויר הדחוס בסלון שלי של שלוש לפנות בוקר, כמו שהמכתב שלך
תלוי על לוח השעם שלי.
יש צליל של פעמון. ואני קופאת במקום, האוויר מרגיש קר על הגוף
החם שלי. אריזת המתנה הריקה שוכבת על הרצפה כמו מחכה למושיע,
הצלצול מעולם לא נשמע חד וברור יותר, ואני? אני סתם נבלעתי
ברקע.
רציתי לפתוח, אבל לא הצלחתי לזוז. כי לא הייתה לי תחושה,
ואפילו ברכה לא.
זכרתי שצעקת לי באותו יום שהלכת, זכרתי שצעקת שיבוא יום ותצלצל
לי בדלת ותגמור אותי וכבר לא תהיה לי ברירה, ואתה יודע מה?
באיזשהו מקום, צדקת.
שוב הצליל ההוא, חורק, צורם. מלודיה של חרטה ושתיקה, המקרר
ממשיך לזמזם, כאילו לא מבין את שהולך לקרות.
התכוננתי לרגע הזה, אפילו קניתי אריזת מתנה. איך תמיד ברגעים
האלה אני מתגלה כחלשה ועלובת אופי. תכננתי להיות אחרת הפעם.
הואלס ממשיך להתנגן ברקע, אני כבר לא יודעת למה להקשיב, נדמה
שצלצולי הפעמון מתחרים במחשבות שלי בריצה מהירה במעגלים, ואני
מסוחררת, הצבעים מתערבבים ואני כרגיל נהיית קטנה יותר וחשובה
פחות. הרגע הגדול שלי הגיע, הרגע שלי להוכיח, והתקרה אפילו לא
עוצרת מהריקוד שלה. כל החדר רוקד ואלס חוץ ממני, אני, מחפשת
איך לברוח ונשארת במקום. אני רוצה להתמודד מולך אבל אין לי
במה, זו רק עטיפת מתנה ריקה, ומה אומר כשאפתח את הדלת? סליחה?

אתה ידעת שאחכה ערה בשלוש בלילה כדי לשמוע את הצלצול שלך, כדי
לסרב לפתוח, כדי לגלות שוב שהמרחק קצר, אני שומעת את הזמן
מטפטף כמו טיפות מהברז אל תוך הראש הריק שלי. הפה שלי מנגן
זמזום חלש והרשרוש של התנודות המהירות שלי מזמן נבלע בצלצולים
הבלתי פוסקים שלך, הנשימות שלי לא סדירות וגם המחשבה שלי לא,
קטעי זיכרונות וקטעי מילים חוזרים אליי בסיבובים פנאטיים, איך
אמרת שתבוא ותגמור אותי, שאני אגמור באיזה חדר לבן וריק ואחכה
למוזיקת ואלס שנמצאת רק בראש שלי, לרעשים קטנים של לילה שתמיד
חלמתי עליהם כדי להיות קצת נורמלית, קצת שונה, קצת אותו דבר.
אתה יודע מה, באיזשהו מקום - צדקת.

המקרר הפסיק לזמזם ואני שתקתי, למנגינות אף פעם אין סוף כי
תמיד אפשר להוסיף עוד צליל, ואני רק מחכה לשלי...

תצלצל שוב?