לפעמים זה קופץ מכאן לשם
נובע, פורץ ממך לעולם
אתה אתה, שממש כמו כולם
כמו ההיא שויתרה, וההוא שפחד
אולי טריליון מלים יש בשפה
במה להשתמש, את מה לשים בצד?
לאט לאט, מחשבה רצופה
עוזרת לכתוב, מלמדת כיצד.

בפעם הזו, אודה לא אבוש
המחשבה נמצאת, נהירה היא בראש.
מתאמץ להוציא, מזה לא אחשוש,
אך למלים היפות חיכיתי עד בוש.

ואולי בעצם זה לא כדאי
אשמור לי הכל בראשי - ודי.
הן אפשר וללעג וקלס אהיה.
עם זה אסתדר - עם זה עוד אחיה.
אך היא שדופקת בשתי רקותי
קחוה ממני - אף קחו מעותי,

צר לי המקום, קטן הוא ראשי,
לקחת לא חייב, לא אקח זאת אישית.
אך לתת את נפשי, מחשבתי הפרטית -
כורח הוא לי. ושמא - תכלית...