אני משפשף את עיני שוב ושוב ומנסה להישאר ער. עוד 4, לא, 5
שעות עד שתיגמר המשמרת הארורה הזו.. אני בקושי מצליח להתרכז
במה שאני עושה, או יותר נכון אמור לעשות. אני לא עובד. אני
מנסה לקרוא מאמר באנגלית על משהו באקלים. את מי זה מעניין לכל
הרוחות? ועוד בשעה כזו? ככה זה כשצריך לגמור סמינר בפחות
משבועיים. ככה זה כשמשאירים הכל לרגע האחרון. אני נמתח לאחור
ועוצם עיניים. אני מת לישון. אבל לא יכול. קפה. זה מה שאני
צריך עכשיו. מפשפש בכיס, בודק שיש שם כסף, לוקח מפתח של החדר,
כרטיס מגנטי של הדלת ואת הנייד. בשביל מה? מי יתקשר אלי בשעות
כאלה? הרגל מגונה להיות צמוד למסרטן הפרטי שלי.
יצאתי לרחוב. דממה כזו הרבה זמן לא שמעתי, או יותר נכון לא
שמעתי. הרמזורים מתחלפים בשביל עצמם. אין מכוניות על הכביש.
הפיצוציה - קפה שפתוחה תמיד עדיין שם, עדיין פתוחה. מוזיקה של
לילה בוקעת מתוך הקפה המוזר הזה שתמיד יש בו אנשים. ריח של
דברים מתוקים עומד בחלל החנות. מכונת הקפה עומדת על הדלפק
מבהיקה בצבע הנירוסטה שלה. אני מבקש הפוך לקחת מבחור שמנהל שם
את העניינים בשעה כזו. הוא נראה רדום בערך כמוני. ריח הקפה
עושה את שלו ואני כבר מרגיש מאושש קמעה. אני משלם, מוסיף סוכר
ומהלך בצעדים מזוגזגים משהו חזרה לכיוון המשרד.
הכל מתבלבל לי בראש כשאני מתיישב שוב מול המחשב ומנסה להמשיך
לעבוד. תמונות קופצות לי לראש. מזווית העין אני רואה את עיתון
האתמול. תמונות זוועה יש בעיתון. בניינים נופלים. אנשים
מופצצים. סוף העולם מגיע. העולם כמרקחה. ואני כותב סמינר... מה
זה משנה לכל הרוחות, אני חושב. המסכנים שנפלו עם הבניין היו
פסגת השאיפות של העולם החדש, הגלובלי. ועכשיו הם שוכבים ברחוב
מתחת לאלפי טונות של ברזל ובטון. ואני עם הסמינר הזה. אני מנסה
להמשיך לקרוא את המאמר ולא מצליח. המחשבות שוב רצות למקום אחר.
אולי העולם באמת מגיע לקיצו? ואני אנה אני הולך? מה עשיתי עם
עצמי כל החיים? תואר ראשון בגיאוגרפיה? איזו בדיחה. אין לי
אפילו מישהי לקרוא לה אהובה. בתוך הכאוס הזה אני פתאום מרגיש
לבד. מאוד מאוד לבד. והפנים המוכרים עולים בדמיוני שוב.
העיניים הכחולות-אפורות החכמות. השיער הגלי שגדל בשנתיים מאז
שפגשתי אותה לראשונה. הגוף שלה שמטריף לי את החושים כל פעם
שאני רואה אותה. נראית כמו מליון דולר באפס מאמץ. גם עם ג'ינס
מהוה וטי-שירט הכי זרוקה. מת להחזיק אותה בזרועותיי. ולא
להרפות. אבל איפה אני ואיפה היא. אני מדמיין אותה ישנה בביתה,
הסדין שמכסה את גופה מדגיש כל חיטוב שאני כל כך רוצה.... עיניה
עצומות ועל פניה שלווה אלוהית. אפילו שמץ של חיוך קטן על שפתיה
היפות. איך תמיד אני נופל עם הבחורות האלו? מנסה לסלק את דמותה
מהמחשבות ולא יכול. לא יכול. יותר ויותר אני מתקרב לרגע האמת.
להכרה שאין לי ברירה. אני אהיה חייב לנשום עמוק ולהגיד לה הכל.
כל מה שעל ליבי. למרות שאני יודע שזה עלול לחסל את המעט שיש לי
איתה. כשניסיתי פעם זה נגמר בנתק של חצי שנה. מאוד בוגר. כן
בטח. כמו דביל הרגשתי אז. מכריח את עצמי להתעלם ממנה כשהיא
יושבת פחות ממטר ממני. קרוב כל כך שאני יכול להרגיש את חום
גופה מוקרן אלי. והיא שומרת על הבעה של אדישות. לרגע אחד
מבליחה במוחי תקווה שאולי היא גם מנסה לעבור הלאה. על מי אתה
עובד אומר לי הקול הפנימי. אותו קול מציאותי ומרגיז. מרגיז כי
הוא תמיד צודק. שונא אותו. אבל לא יכול בלעדיו. אבל עברה שנה
וחצי אני אומר לעצמי. תשכח מזה, אומר הקול. אם הייתה מעוניינת
היית יודע. ואולי היא מחכה שאני אומר משהו? אעשה משהו? ארמוז?
אל תבנה על זה, הקול מהדהד. אוי שתוק כבר... תמיד הורס לי את
המצב רוח. אני מסתכל בשעון. רבע לחמש. הזמן עובר מהר
כשנהנים... נהנים... אל תצחיקו אותי. איזו הנאה יש במשמרת
לילה? ועוד כזו שאתה לבד בה כך שכל המחשבות יוצאות להן לשוטט
בלי השגחה. והיא במחשבות שלי רצה. הולכת. יושבת. נוהגת באוטו
המצחיק שלה. מדברת בנייד תוך כדי נהיגה. שוב את מדברת איתי בלי
דיבורית? אני שואל אותה כל פעם. כן, היא עונה וצוחקת. הצחוק
המתגלגל הזה. והתקפות הצחוק. כולה כדור של צחוק. העיניים
יורקות ברקים כחולים-אפורים שמדביקים אותך בצחוק הזה. צוחקת
מהבדיחות שלי. האושר מגיע למפלס מקסימלי.
אני מתאושש מהמשמרת לילה. פוקח עיניים לאט לאט. אבל אז המיטה
רועדת. הנייד רוטט לי על המזרון. שוב השארתי אותו דלוק. איזו
טעות.. אני ממשש אותו ומביט בצג. היא על הקו. אני עונה ומשתדל
להישמע עירני ככל האפשר. מה, הערתי אותך, היא שואלת. לא נורא,
אני עונה. מה אתה עושה ישן בשעות כאלו, אין לך עבודה? עשיתי
משמרת לילה. היא מתנצלת. הייתה בטוחה שאני בעבודה. אני מרגיע
אותה שלא קרה כלום וגם ככה אני צריך לקום. משקר בלי למצמץ. שקר
חיובי מאוד. היא תתקשר אח"כ. לא, לא, זה בסדר, אני אומר מהר
מדי. שואל לשלומה, מדבר איתה ומתענג על צליל קולה באוזני.
מדהים כמה הכל נשמע אחרת כשמדברים עם עיניים עצומות. שואלת מה
אני עושה בערב. לא משהו מיוחד. יומולדת לחבר אבל תבואי גם את.
היא מכירה אותו.  היא חושבת רגע ומסכימה. אני מביע שמחה באופן
מוגזם במכוון. היא צוחקת. גם אני. מנתקים. אני חוזר לישון
קצת.
הערב מגיע. אני אוסף אותה ונוסע לפגוש את השאר. היא נראית נפלא
כתמיד. מפטפטת איתי בחוסר דאגה. אני מביט בה ומדמיין את עצמי
מנשק את השפתיים האלו. ואוחז את הגוף המדהים הזה. הערב עובר
בכיף ועם הרבה שתייה ושמחה. אני מסיע אותה הביתה. שוב השעה
שלוש לפנות בוקר. מזל שהיא גרה שלוש דקות ממני. יושבים עוד דקה
באוטו ואז פתאום אני שומע את עצמי אומר לה שאני רוצה לשאול
אותה שאלה. היא מביטה בי במבט מוזר ואומרת שכן, בטח. אני מנסה,
מגמגם, מכחכח ואז הכל יוצא. שנה וחצי אני שותק. מנסה להתעלם,
לרדת מזה. להמשיך הלאה אבל לא יכול. את נשארת לי במחשבות יותר
ויותר זמן אחרי כל פגישה שלנו. וזה הורס אותי שאני מכריח את
עצמי לשתוק. אני לא יכול לשתוק יותר, מבינה? לא יכול.... חולם
אותך.... אוהב אותך.....
מביטה בי בהלם. העיניים הכחולות מתרחבות בהפתעה ומצטמצמות
חזרה. היא משפילה מבט ואז מביטה בי שוב. לא יודעת מה להגיד,
היא אומרת. אני מרגיש את עצמי אוחז בידה ברכות ומרים אותה
לשפתי. נושק לה רכות על גב ידה כמו ג'נטלמן אמיתי. היא מצחקקת
לרגע ומרצינה שוב. ידה נשארת בידי. אחיזתה מתחזקת. היא מחייכת
אלי חיוך קטן. מה אני אעשה איתך, היא שואלת אותי. תהיי איתי,
אני עונה בלי לחשוב. היא מחייכת שוב. מביטה בי בשתיקה ואז
מתקרבת אלי. פניה היפים, קרובים לפני. אני מריח את שיערה, את
שאריות הבושם שלה. אני רואה את עיניה מול שלי. קרובות. ואז היא
נושקת לשפתי בקלילות ומתרחקת. אבל רק קצת. היא מחייכת ואומרת
זה היה נחמד, לא? אני מחייך גם והפעם היוזמה שלי. עכשיו אני
נושק לה. הפעם זה נמשך יותר זמן. מתנתקים לרגע לקחת אויר. אני
מחייך מאוזן לאוזן. ואז מגיעה הפעם השלישית. הפעם זו מערבולת
חושית מדהימה. אני מרגיש את כולה קרוב אלי. כמו בדמיון. כמו
בחלום. אלא שזה לא חלום זו המציאות. אנו ניתקים לרגע, אבל
עדיין חבוקים. אני נושק למצחה, לאפה ושוב לשפתיה המתוקות. שנה
אני מחכה לזה, אני שומע את עצמי אומר. הקול הפנימי אומר, קח
פיקוח על הפה שלך!
למה חיכית שנה? היא שואלת ומחייכת ואני אומר לעצמי, יא
אדיוט....