כבר אין לי מוזה יותר, היא ברחה ממני, כמוה.
הזכרתי כבר שאני שונא אותה? אם לא, אז הנה, אני שונא אותה. פעם
שנאתי הרבה, שחורים, לבנים, ערבים, נוצרים. שנאת חינם. עכשיו
אני משתדל לאהוב,שנאה זאת מילה חזקה מדי בשבילי. אז איך מסוגל
לשנוא אותה, לא יודע.
יש בה משהו שגורם לזה.
רגע אחד, היא שמחה, "טוב אתה בא?", סבבה באתי. עברה שעה,
שעתיים, שלוש, היא לא הייתה שם.
ואחרי זה "מצטערת...", מי מכיר אותך בכלל. פעם הכרתי. או שככה
חשבתי, אי אפשר להכיר בנאדם באמת, במיוחד נשים. נשים זה עם
מטומטם. אם יש פה אישה אחת, שתסביר לי בבקשה, למה אתן מסוגלות
להיות כל כך זונות, למה.

"אתה צריך טרמפ?" - בטח! לאן את מגיעה? "לאן שאתה צריך", סבבה,
סעי רחוק. נסענו רחוק. היא גילתה לי עולמות, איבדתי את תמימותי
איתה. וזה עדיין רץ לי בראש, מחשבות, מוזרות.
עוד כמה ימים אני כבר לא אצטרך טרמפים, אני מקווה.

ואז נזכרתי בה, מכרה ישנה, רצתי מהר, פתחתי את המחשב והקלדתי
את הכתובת, ציפתה לי הודעה שמחה, "כמה טוב שבאת הביתה!", את
האמת התגעגעתי. אה כן מוזה, אני שונא אותך.