בשעה 20:45, נכנס נפתלי כץ בליווי אשתו לחדר האוכל של המלון
המפואר. נפתלי העדיף תמיד להגיע סמוך לשעת הסגירה שכן אז היה
מובטח לו שמספר האנשים שיפגוש הוא הנמוך ביותר. כניסה לחדר
האוכל המהודר, כרוכה תמיד במתח שמועבר בין כל הסועדים ומהווה
כנראה תכונת אופי מאפיינת של העם היהודי הנודד. השפע שמועמס על
הדוכנים, לא מרגיע את האנשים אלא יוצר תחושה שהנה עוד מעט הכל
יגמר והפריירים התורנים ישארו רעבים. בקצה חדר האוכל עמד שולחן
מיוחד שנערך לסעודה משפחתית של כעשרה אנשים. זה נראה מתאים
לנפתלי שהניח בזהירות את קצה ישבנו על אחד הכסאות ובניע ראש,
רמז לאשתו לשבת בקצה השני. לאחר מכן התרומם בכבדות והחל לצעוד
בנחישות לעבר דוכני הבשרים. הוא הגיש צלחת אחת לטבח שהוצב
בעמדת ה"קרווינג" ופרס נתחים דקים מגוש בשר כתף בקר אפוי.
"תעמיס, תעמיס" רטן בשקט לטבח שהניח בצלחתו שתי פרוסות דקיקות
של הבשר החתוך ולא נחה דעתו עד שהתמלאה הצלחת בבשר. לאחר מכן,
ביצע נסיגה חדה לכיוון השניצלים ועמס שם צלחת נוספת. עם שתי
הצלחות המשיך לפינת הסלטים ומילא עוד צלחת אחת בגבעת חומוס
נאה. כך, כששלושת הצלחות מונחות בזהירות על ידיו המסוכלות, הוא
פילס את דרכו חזרה לפינת השולחן שם מצא את אשתו יושבת קפואה,
על קצה מושבה, כמו שהשאיר אותה. הוא ערך את כבודת הצלחות לפניו
וסימן לאשתו שהיא יכולה כבר ללכת להשיג לעצמה מזון. אחר התיישב
מול גבעות הבשר שהביא והחל נוטל בידו כל פרוסת בשר או שניצל,
מטביל אותה היטב בערימת החומוס ומשם הסיע אותה אל פיו.
כשהסתיים טקס ניקוי צלחות הבשר, לקח נפתלי לחמניה מסלסלת הלחם,
בצע אותה לשתיים וניגב עם כל אחד מחלקיה את שאריות ערימת
החומוס בתשומת לב דקדקנית, עד ששלושת הצלחות נוקו כליל.

נפתלי כץ, שקל כמאה וששים קילוגרם. זה לא הפריע לו כלל לנהל את
חברת ההנדסה - שבראשה עמד - ביד רמה, כשהוא רודה בעובדים,
במיוחד במנהלי האגפים הכפופים לו. נפתלי השתחרר מהצבא בדרגת
אלוף משנה. את שירותו סיים בחיל הלוגיסטיקה שם הוא פיתח את
שיטת הקידום האופיינית לו, שעקרונותיה: לא הכשרונים והחכמים
מתקדמים, אלא רק השורדים המתמידים שמציבים לעצמם כמטרה להגיע
לראש הפירמידה. אתה לא צריך להצליח בפעולותיך וגם לא להבריק
במעשיך. כל מה שצריך זה - לשמור על נאמנות מסוייגת למפקדיך
ולעורר את הרושם שאתה הוא המנהיג המיועד ולכך אתה שואף להגיע.
כל היתר יקלט בהמשך ויפעל לטובתך.

להודות על האמת, הגישה הזו עבדה מצויין בעשרים וחמש שנות
שירותו בצבא. לא משנה, שבקרב פקודיו, נחשב נפתלי כשטן עלי
אדמות, אדם שאפתן ודורסני שכל מעייניו התעללות בבני אדם וחוסר
רגישות לצרכים ורגשות של אנשים קרובים. בקרב הקצונה הגבוהה
ומפקדת החייל, נחשב נפתלי אדם אמין שניתן לסמוך עליו ולהטיל
עליו אחריות. הוא סומן כשאפתן וכמתאים להיות מפקד החייל בבוא
העת. השיטה עבדה מצויין כמעט כל שנות השירות ונפתלי הגיע לדרגת
אלוף משנה עד שבשנה האחרונה לפני פרישתו, חלו חילופי מפקדים
בעקבות התחלפות הרמטכ"ל ובא מפקד חדש שלא הכיר את נפתלי
והקידום המטאורי שלו נעצר. נפתלי שכבר הצליח לצבור את מלוא
זכויות הפנסיה המגיעות לו, החליט לפרוש מהצבא ובסיוע יחידת
ההשמה של מנגנוני השחרור המשוכללים של הצבא, נמצאה לו משרה
מתאימה בחברת הנדסה ארצית בתפקיד סמנכ"ל. עברו שנתיים, נפתלי
כבר מנכ"ל, ממשיך בשיטתו מהצבא שעבדה כל כך טוב. בישיבות
השבועיות עם ראשי האגפים, הוא מרעים עליהם בקולו, משסה אותם זה
בזה, לא עושה חשבון לתארים אקדמאים או למהנדסים, מנבל את פיו
ומטרטר אותם כחיילי צעצוע מבלי להבין הרבה במהות העבודה שעושה
החברה. בחושו השישי וגם בזכות הנסיון שצבר, גילה שמאחורי כסות
התעודות והתארים מסתתרים פחדנים קטנים, אותם ניתן להרתיע בקלות
בטכניקות הדאווין שהביא מהצבא. היה לו ברור, שהם נאמנים לחברה
יותר ממנו ויתנו לה את מיטבם ברצון בלתי פוסק להוכיח את
מקצועיותם. יותר מכלם, היה מתעלל בכלכלן הראשי של החברה, היה
"מוכיח" לו באמצעות קולו הרם, שהוא טועה בחוות דעתו המקצועית
והלה שילם לו בהתרפסות גמורה, מקבל בכל פעם את דעתו השגוייה,
מתאים את תחזיותיו לשאיפות המנכ"ל ומכשכש בזנבו (לו היה לו)
כמשרת נאמן.

לאשתו של נפתלי היו טבעות אדומות סביב העיניים. היא היתה אשה
דהויה בעלת קומה בינונית וגזרה צרה למדי. יחסית לממדיו של
נפתלי נראתה לא רע. הטבעות סביב העיניים נראו לא אמיתיות כאילו
צוירו בלורד אדום. מין מעגלים שלמים אדומים שמקיפים כל עין.
היא סבלה מחוסר תאבון כרוני ונראתה כשרויה בדיכאון עמוק. יש
להניח שהמראה של בעלה בעת סעודתו, לא האיץ את פעולת מיצי
העיכול שלה. למעשה נראתה כמו חולה במחלה מסתורית.

לאחר שסיים את ארוחתו, החליט נפתלי לעלות לחדר לתהליך משחרר של
After dinner. הוא תמרן את אשתו למעלית, תוך שהוא מחטט שעה
ארוכה בקיסם בין שיניו ומשמיע קולות מוזרים וגיהוקים. כשהגיעו
לחדר, נשכב נפתלי באלכסון על המיטה הזוגית וכהרגלו, אחר סעודה
דשנה, התחיל לפצוח בסצנת שחרורים מוזיקלית, סמיכה וריחנית תוך
שהוא צופה במקביל בטלביזיה במשך כמחצית השעה. בשעה עשר, ירדו
הזוג כץ ללובי של המלון שם נערכה הופעה סוערת של להקת קצב
קובנית. מלצרית הלובי, הציעה להם לטעום מקוקטייל הבית ונפתלי
לא עמד בפיתוי והזמין את הנוזל הצבעוני על תכולתו ולגם אותו
במהירות. כשהחלה התזמורת לנגן ריקודים דרום אמריקאים, הזמין
נפתלי מדושן העונג, את אשתו המופתעת לרקוד ויחד הם נעו זה מול
זו, מבלי יכולת להיצמד, אבל נאמנים לקצב המוזיקה, עד שעייפו.
בחצות הם שבו לחדרם ונפתלי שקע בשינה עמוקת נחירות עד שהתעורר
בסביבות שעה שתיים בבוקר, עם שלשולים בלתי פוסקים והקאות
איומות שטלטלו אותו ללא הרף ויצרו במיטה, שלוליות עכורות של
נתחי בשר וגושים חסרי צורה טבולים בנוזלים בלתי מזוהים.

בשעה ארבע בבוקר, הגיע הרופא שהזמין המנהל התורן של המלון וזה
קבע בצורה פסקנית (מעוגנת בניירת מתאימה) שנפתלי, נפח את נשמתו
והוא בגדר מת חסר תקנה.

בנקודה זו החלה סצנת מתח קטנה. אשתו של נפתלי התקשרה לסגנו
בחברת ההנדסה, אף הוא בוגר צה"ל ושיטותיו - אבי שחל והודיעה לו
על המצב. הלה, לאחר שהתאושש מכובד הידיעה המפתיעה, תפש פיקוד
והחל לטפל בכל הפרטים הקטנים שברגיל נופלים על משפחות הנפטרים
כגזרה איומה.

שימי עמד ליד קיר האבן המקומית וצפה בטקס הקבורה המתרחש
מתחתיו. לא היה כל ספק שאכן מדובר בנפתלי. לא כל יום נקבר אדם
חשוב כל כך בקהילה. קהל רב נאסף למקום מכל רחבי הארץ. ארבעת
אלופי המשנה שנאנקו תחת משקל האלונקה, הצליחו בסופו של דבר
להגיע לסככת הלוויות והניחו את האלונקה על משטח האבן. אבי שחל,
במשקפי שמש ענקיים, הוציא מכיס חולצתו פיסת נייר והחל לדבר
בשבח הנפטר, בהתאם לנאמר "אחרי מות - קדושים אמור":
"באנו לכאן לכבד את זכרו של נפתלי כץ, אדם יקר ואהוב על כולנו.
כל חייו התאפיינו בעבודה למען הזולת. עשרות שנים נתן את מיטב
שנותיו למען הצבא והשתתף במלחמות ישראל. נפתלי ידע להתייצב
בפני כל מצב ולטפל בכל בעייה. מעולם לא השיב ריקם את פניהם של
הממונים עליו. הוא  מילא את המשימות שניצבו לפניו בדרך הטובה
ביותר ודאג לנתב את פקודיו ועובדיו בדרך הטובה ביותר. נפתלי
שלנו, אתה הולך מעימנו ומשאיר אחריך חברה מסודרת ומאורגנת.
אנחנו נדע לכבד את המורשת שהשארת לנו ולהיות ראויים לה. לעולם
לא נשכח את פעילותך העניפה והמסורה בארגון "צוות" את הזמן הרב
שהקדשת לצורך איושו של כל קצין קבע משתחרר. אין ספק, הצלחת
להגיע למצב שאף לא קצין קבע אחד שהשתחרר באזורנו, נשאר מחוסר
עבודה..."

שימי לא הניד עפעף, אישוניו התרחבו מעט כששמע את דברי הקילוסין
של אבי שחל, אבל גם הרטט הזה כמעט לא הורגש. מחשבתו של שימי
הוסטה מספר שנים אחורה לתקופה שעבד בחברת ההנדסה. שימי זכר
נפתלי אחר. אדם מרושע, שונא אנשים מוכשרים, רואה בהם מתחרים
מסוכנים ופועל נגד מטרות החברה ברדיפותיו אחר אנשים כאלה.
בעיניו של שימי, היה נפתלי טיפוס של רודף אדם, חסר עכבות
שמתעניין רק בצרכיו האישיים (כמו כל דבר בצה"ל - שלושה דברים
שכולם מתחילים במם: מכונית, מזכירה ומשכורת). במשך כל שנות
עבודתו בחברה, חש שימי את עצמו בטוח ומוגן, שכן בתוקף תפקידו
המרכזי ועקב הצלחתו המקצועית הרבה, הוא כנראה יהיה האדם האחרון
שיסגור את החברה אם היא תקלע לקשיים. אבל הדברים התרחשו אחרת.
נפתלי דאג לסגור מוקדם יותר, את דלת החברה בפני שימי. הקש ששבר
את גבו של נפתלי היה דו"ח בדיקה שהגיש שימי להנהלת החברה ובו
מנה אי סדרים בחברת בת משותפת של חברת ההנדסה עם חברת הובלות
של חברו לנשק של נפתלי. מן הדו"ח עלה בברור, שחברת ההובלות
שניהלה בפועל את חברת הבת, הוציאה ממנה כספים בדרך לא חוקית.
כך, במקום שבחים, קיבל שימי בעיטה בישבן, שהעיפה אותו החוצה.
שימי היה כבר כבן חמישים כשמצא את עצמו יום בהיר מתדפק על
דלתות משרדי ההשמה. עדיין בטוח, שנסיונו העשיר והמוצלח והידע
הרב שצבר במקצועו, יסללו לו דרך מהירה לעבודה חדשה, אבל החיים
טפחו על פניו. במשך חצי שנה הסתובב שימי ללא עבודה כשהוא מכלה
את כל חסכונותיו ומצבו הנפשי מידרדר והולך. היו אף זמנים שעלו
במוחו מחשבות נואלות, כמו לקחת רובה ולארוב מול ביתו של נפתלי,
אבל אלו היו רק מחשבות סרק.

שני בניו הכבדים של נפתלי, בשנות העשרה שלהם, כיפות שחורות
גדולות על ראשיהם הבהירים המתולתלים. שניהם כבר בעלי פימה
וסנטר כפול, צפו בטקס כשהם נאנחים ונאנקים חרישית. עם תום
ההספד, תקע הרב בידם שתי חוברות דקיקות ולאחר שבוצעה ה"קריעה"
בבני המשפחה, ביקש מהם לקרוא קדיש. משתם הטקס ברחבת ההספדים,
נאלצו ארבעת אלופי המשנה להמשיך ולשאת את האלונקה לכיוון הקבר
החפור.

הקברים בעיירה השכוחה הוכנו באמצעות מעטפת בטון שיצרה פתחים
רבועים. בשל האדמה הסלעית, נחפרו הבורות מראש ומולאו בחול בנין
זהוב. הקבר של נפתלי היה פתוח וכשהגיע מסע הלוויה אליו, נכנס
הקברן המקומי, בחור שחרחר מזוקן, אל תוך הבור וניסה לגרור את
הגוויה הענקית מתוך האלונקה אל תוכו. להפתעת כל הנוכחים, הסתבר
שממדי הבטון של הבור, קטנים מדי למעבר הגופה. החל זמזום בקהל
והקברן יצא החוצה והחל להתיעץ עם הרב המקומי שליוה את הטקס.
לאחר התייעצות שנמשכה כנצח, הוחלט להזעיק את יורם קלדרון, קבלן
המצבות שהקים לעצמו בודקה בצמוד לגדר בית הקברות ונהנה מאספקת
מים וחשמל חינם כאורח המועצה הדתית המקומית. קלדרון הגיע מהר
מאד עם הטנדר שלו, כל כך מהר עד שנדמה היה שהוא חיכה להזדמנות
הזו. הוא הוציא מטר מתקפל מכיסו ומדד את ממדי הגופה ואת ממדי
הפתח, חיבר משור מכני לגנרטור הנגרר והחל לנסר את משטח הבטון.
הקהל המבועת שנכח בלוויה זז אחורה בעוד יללת המשור בוקעת ביבבה
ארוכה ומתמשכת כמעין קינה של תן מפלצתי.  כעשרים דקות נשמעה
היבבה עד שהוסרה פיסה ארוכה של בטון וניתן היה למשוך את הגופה
אל תוך הבור.

משנסתם הגולל העשוי לוחות פוליסטירן מוקצף, החלו רגבי העפר
הרעננים ליפול ברעש דפקני על הקבר ותוך מספר דקות נסתמנה
תלולית נאה מעל הקבר. הקברן תקע שלט קטן שהביא עמו מבעוד מועד
והזרים שהביאו באי הלוויה, הונחו על הקבר הטרי.

הקהל הרב שנאסף, החל להתפזר לאיטו. החום הרב ששרר במקום עשה את
שלו ותוך מספר דקות לא נשאר כמעט איש במקום. שימי ניתר ממקום
עמדו והחל להתקרב אל הקבר. הוא לא חש שום רגש בקרבו וצפה
בתלולית עמוסת הפרחים במבט מהורהר. לאחר מספר דקות, נטל אבן
חצץ קטנה והניח על תלולית העפר. הוא חש שלווה גדולה יורדת עליו
והחל להתרחק לכיוון מכוניתו.

15/7/05 (עיבוד 30/10/10)
הסיפור נכתב במקורו עבור סדנה 57 .